שבועות אחדים לאחר גיוסם נשבעים טירוני יחידות קרביות בצה"ל על-יד הכותל להקריב את חייהם למען המדינה. כשעמדנו שם, אשתי, אני והבנות, לפני ארבע שנים, בקירוב, בטקס ההשבעה של הצנחנים, שבו הושבע ונשבע גם הבן שלנו, נחרדנו מהחלק בשבועה, שבו מושבעים ונשבעים החיילים הטריים להקריב את חייהם למען המדינה.
המלחמות וה"מבצעים", במירכאות ובלעדיהם, על הגנת הארץ תובעים קורבנות. במלחמות, זה לא חידוש, נהרגים. מבצע צוק איתן, שבו לחמה פלוגת פלחה"ן, שעם לוחמיה נמנה דם בני, במהלך סריקה אחר פיר מנהרה באחד הבתים בחאן יונס, נהרגו שלושה לוחמים. הרביעי מת מפצעיו מאוחר יותר. הבן שלי נפצע קל. אך כפסע - תרתי משמע - היה בינו לבין המוות. מלחמות, יימח שמן, הן תמיד ארורות.
כשעמדנו אי-אז, בתחילת הדרך, על-יד הכותל המערבי, אשר - מודה ומתוודה - אין לי כל זיקה אליו והוא אינו אומר לי דבר, התרגשתי, אכן, מהמעמד, אבל הצטמררתי מאותו חלק בשבועה, שבו נדרשו המושבעים להקריב את חייהם למען המדינה. רחש של אי-נוחות נרחש בקרב הורי לוחמים שחלקו אתנו את המעמד, כאשר מערכת ההגברה העצימה את המלים הקורבניות האלה. רטינות. המהומים. כעסים. מבוכה. הלם.
עשה חיים אני מעז לבטא תחושה (אשר יש לי עדויות כי אני לא היחיד שחש אותה) של אי-נוחות, אם לנקוט לשון צמצום והמעטה, משילוב הפסקה הזו בשבועת הטירונים העתידים להיות לוחמים. אני חש וחושב כי יש מקום וטעם לשקול לגרוע אותה. השבועה חזקה ותקפה מספיק גם בהעדר הפסקה ההופכת אותה לשבועת מוות.
שנה לאחר צוק איתן כתבתי את השורות הבאות:
כשבני יצא לקרב
לא ידעתי את נפשי
וכשהוא שב ממנו
לא ידעתי את נפשו.
בימים אלה הוא שוהה בארגנטינה, התחנה הראשונה בטיול השחרור הגדול. תבלה הרבה ויפה, בן יקר, גמא את המרחקים שמבקשת נפשך. היקסם מפלאי תבל. הרח את הריחות, טעם את הטעמים, עשה חיים. אני רוצה לקוות ולהאמין, לייחל ואם יש תפילה גם למי שאינו מאמין באלוהים – שהד השבועה שכך בך זה מכבר.
מי כמוך יודע עד כמה לא נזקקת כלל לשום שבועה, כדי להגן על המדינה שגייסה אותך לצבאה ואשר במהלך שירותך בו עשית את המיטב, השקעת אל כל משאבי הגוף והנפש.
