החלטתי לכנות את התופעה שבה אעסוק הפעם כטירוף ולא כקונספציה, משום שהמושג "קונספציה" הפך אחרי מלחמת יום הכיפורים לשגרת דיבור ואיבד את המשמעות העמוקה שנודעה לו בעקבות לקחי המלחמה ההיא. קונספציה היא מושג, שמבלי שמחברים אותו לאירוע מוגדר, אינך יודע אם הוא בעל משמעות חיובית או שלילית. קונספציה מבטאת תפיסת מציאות. אם היא מחוללת התנהגות רציונלית מול נתוני המציאות, היא בעלת משמעות חיובית, ואם היא שגויה ומחוללת תוצאות קשות, היא נחשבת שלילית. "טירוף" בהגדרתו הוא התנהלות בלתי-נורמטיבית ובלתי רציונלית מול המציאות, עם הדגשה בולטת של תוצאותיה השליליות.
ב"מנטרה" אני מכנה את אותן שגרות-מחשבה וביטוי שחוזרות על עצמן לעייפה בהתייחס למציאות ללא קשר לתוצאות. מנטרה היא למשל השגרה המילולית-מחשבתית בה אנו משלימים עם טרור מתמשך, כאילו מדובר באמת בגזירת-גורל.
זו אינה גזירת גורל, אבל אם נמשיך בה, היא עשויה להפוך לכזו. את הכבוד המפוקפק שמגדירה הכותרת, אני מייחס הפעם
לאופן בו מתנהלת ישראל מזה זמן מול אירועי הטרור הנוחתים עליה במאות ובאלפים בעשור האחרון. אילו קם מנהיג בישראל לפני עשר שנים והודיע לעם היושב בציון שעל-פי החלטתו - או חוסר החלטיותו - ישראל תאמץ מדיניות "חדשה", שעיקרה "הבלגה", "סובלנות" ו"ספיגת אבידות מתמשכת", ללא תגובה אפקטיבית במשך עשר שנים, ואם יידרש אזי גם יותר, אני משוכנע שלא היה משלים בתפקידו אפילו קדנציה אחת. זו בוודאי הייתה התגובה הציבורית, אילו היה קם המנהיג ומודה שהסיבה העקרית בשלה צריך העם היושב בציון להשלים עם הקזת-דם מתמשכת, היא שהמנהיג אינו יודע כיצד להאבק בצורה אפקטיבית באיום זה. השערורייה הציבורית שהייתה מתחוללת בעקבות הודאתו, הייתה דומה כנראה לזו שחווינו אחרי מלחמת יום-הכיפורים.
שום ציבור נורמלי, שעומד לרשותו מגוון רחב מאוד של אמצעי-תגובה, והוכיח בעבר יותר מפעם שהוא מסוגל להפעילם ולשתק איומים חמורים יותר מאיום הטרור, לא היה רואה בהכרזה כנ"ל, מעשה הגיוני; רבים היו רואים בכך
התנהלות חסרת-אחריות ואפילו מטורפת. עליו לראות כך את הדברים גם אם ההכרזה אינה מילולית אלא מעשית - התנהגות דה-פקטו. הטרוף מצוי בחוסר "מידתיות" של עוצמת השימוש בכוח, ואופן לגמרי לא פרדוקסאלי בחולשה או בריפיון שאינם פוטרים אותו מן האיום ונזקיו. בשני המקרים מדובר בעיוות חמור של החשיבה הרציונלית.
תפקיד המדינה הוא להגן על אזרחיה וכשהיא "בוחרת" לא לעשות כן,
היא נוהגת בטירוף כלפי אזרחיה שלה. כאשר היא מפעילה את כוחה, תפקיד המהלך הוא כפול: להרתיע מְפגעים ולפגוע ביכולותיהם לחזור ולתקוף - מרכיב מוראלי-פסיכולוגי מכאן ומרכיב ריאלי מוחשי ופיסי מכאן. היא יכולה להשיג מטרה כפולה זו ע"י השמדה טוטאלית של אויביה, אבל זו תהיה תגובה בלתי-סבירה בעליל, משום שהאמפיריקה ההיסטורית מוכיחה שהיא אינה נחוצה להשגת מטרות היסוד של התגובה - להפסיק את רצף הפגיעות!
את המינון הנכון בכל מצב נתון צריכה המדינה לבדוק מחדש בכל מבחן. אנו מכירים את ההשפעות של תגובה מסוג הנצחון במלחמת ששת הימים או המהפך במלחמת יום-הכיפורים כמו גם עוצמת המהלומה האוירית במלחמת לבנון השנייה, חרף היותה מלחמה שנוהלה באופן לא מוצלח. אנו מכירים את השפעותיהן של פעולות התגמול בשנות החמישים ואת האפקט של המבצעים האחרונים בעזה מאז סוף העשור הקודם. כאשר בוחנים אירועים אלה ואחרים בהיסטוריית הלחימה הישראלית, שאלת ההתאמה של התגובה למציאות ולתכלית אותה היא מבקשת להשיג, מתבהרת היטב.
הואיל וישראל אינה רוצה ולמעשה גם אינה יכולה להשמיד כליל את אויביה, וספק אם יש מדינה בעולם שיכולה לעשות זאת מבלי שהנזק לעצמה יהיה חמור לא פחות מאשר לאחרים, אנו חייבים להסיק שכל מציאות היא זמנית. מה שמתאים להיום, לא בהכרח יתאים למחר ולמחרתיים. לכן,
אין פתרון אבסולוטי, אבל יש פתרון יעיל יותר ופתרון יעיל פחות. פתרון יעיל הוא זה שמקנה פסק-זמן של שקט אמיתי ממושך ככל האפשר בין אירוע כוחני אחד לזה שבא אחריו. פתרון בלתי יעיל הוא זה שההתנגשות הכוחנית החריגה, מתחלפת ברצף חדש של התנגשויות חלשות יותר, כאשר
פסק הזמן של שקט קצרצר או הולך ומתקצר. מה שמתרחש בעזה אחרי "צוק איתן" ומה שמתרחש כיום ב"אינתיפאדת הסכינים", שייכים לקבוצת הפתרונות הבלתי יעילים. טבעם של אירועי טרור הוא שמקורם במוטיבציה של המפגעים, שיוצאת מן הכוח אל הפועל משום שהמפגעים, שולחיהם ותומכיהם, אינם מורתעים מהתגובה האפשרית של הנתקפים. דהיינו: המגינים מורתעים בתגובתם לא פחות מהמפגעים ביוזמתם האופנסיבית.
מבחינת הנתקפים זו התנהגות מטורפת, משום שהם "מזמינים" בפועל המשך פיגועים.
פיגועים מוצלחים מולידים יותר פיגועים. נקודת המוצא של מפגעי הטרור היא שסיכוייהם לפגע ביעילות, נמוכים בגלל פער יחסי העוצמות בינם לבין אויביהם. על-כן, כל הצלחה היא מכפיל מוטיבציה. ומאידך-גיסא, סיכול פיגוע הוא גורם מרתיע מבחינת המוטיבציה ולרוב גם מבחינה פיזית. אירוע מן הסוג שהיה במסעדת "הסמטא" בת"א לפני למעלה משבוע, כשהמפגע לא נתפס וישראל נראתה מדשדשת בבוץ כל אותם ימים, העניקה לאירוע ממד של
הצלחה מבחינת הרוצח. חיסול המפגע אמש, הוא תיקון מוגבל של הנזק. אולם, אם לא תשכיל ישראל לבצע בקרוב מהלך מקיף נגד יסודות חמאס באיו"ש ונגד אלמנטים עוינים בקרב ערביי ישראל, שיפגע במוטיבציה שלהם וביכולותיהם פגיעה אנושה - תצא היא מן העימות הנוכחי מוכה ומוחלשת.
אני מכיר את הטיעונים הגורסים שללא "מהלכים מדיניים", ולו למראית-עין, לא יהיה שקט. אני כופר בהנחה זו מכל וכל וכבר כתבתי על כך רבות. אין כיום נתוני-יסוד להצלחתם של מהלכים מדיניים וכאלה המחוללים תסכול ונזקים בלבד, רק מחריפים את התסכול והעוינות ההדדית. אסור להגיע למהלכים מדיניים "על הברכיים". אסור להגיע לאחר שחיקה מתמשכת של ההרתעה או כאשר הטרור פעיל ומתגבר - הדבר יוביל לדרישות נוקשות יותר ולהחרפה באלימות. כל עוד קיימת הרתעה מול דאעש ואל-קאעידה, המציאות אינה קטסטרופלית אבל רעה ושוחקת. אם ירד עוד יותר סף ההרתעה - ואין לי ספק שירד אם תמשיך ישראל באופן שבו היא נאבקת בטרור הסכינים כיום - תאבד ישראל גם את החופש לבחור מתי ובאיזה אופן להגיב.
קברניטי הביטחון שלנו מדברים על "עוצמתו של העורף" ועל תפקידו החדש בעימותים הא-סימטריים. אני סבור שהם טועים.
עוצמתו של העורף קיימת ותתקיים כל עוד הוא משוכנע בצידקת הדרך וכל עוד הוא יודע שהדיבורים על זכות ההגנה העצמית אינם דברים בטלים וריקים מתוכן. תפקיד הממשלה הוא לחזק עוצמה זו ולא להשתמש בה לריק וכך לשחוק אותה. האופן בו היא מנהלת כיום את המאבק בטרור, אינו מעצים את העורף אלא שוחק אותו. ישראל מאפשרת לאבו-מאזן לנהל יוזמות שליליות רבות מאוד נגדה. חלקן מדיניות חלקן תדמיתיות וחלקן אלימות. זו מלחמת התשה על-פי כל קנה- מידה סביר.
מדינה שמאפשרת לאויב לנהל נגדה מלחמת התשה דה-לוקס, מנהלת מדיניות מטורפת. היא מאפשרת לאויב ולתומכיו להרחיב ולהעצים את היקף ועומק השפעת ההתשה במינימום סיכונים לעצמם. במילים אחרות, לפתוח נגד ישראל חזיתות-משנה נוספות מבלי להנזק מכך באופן ממשי. עם כל ההבנה לחשיבות המציאות הבינלאומית, דומני שאנו מעניקים לה, עקב רעש ציבורי ושטיפת מוח עיתונאית חסרת-אחריות, עוצמת-יתר השקולה כנגד יריה לעצמנו ברגליים.
אם קיים עדיין סיכוי קלוש למהלך מדיני שיבשיל תוצאות משמעותיות, הוא לא יבוא מהתקפלות ישראלית אלא
מתובנות ערביות חדשות. בכדי שתיווצרנה תובנות כאלה, צריכה ישראל לצמצם באופן ניכר, ועתיד הקרוב, את חופש הפעולה של אבו-מאזן ושל החמאס. עליה לבחון בשבע עיניים את מערכת קשרי הגומלין בין מהלכיו והצהרותיו של אבו-מאזן לאלה של אירופה ומימשל אובמה. לא אתפלא אם מלחמות התשה דה-לוקס שאנו מאפשרים להם מבית ומבחוץ, אינן מכוונות ליצירה מודרגת של משבר פנימי, שיוביל לנסיון לכפות עלינו פתרון בשם ההוויה "הבלתי-נסבלת" בארץ-ישראל המערבית. אסור שנשחק לידיהם בכך.
