מהולילנד למעשיהו

18 חודשי מאסר על 60,000 שקל? לכמה וכמה אנשים מן היישוב זה נשמע עונש קשה מדי. הרי השופט דוד רוזן גזר על אולמרט שש שנות מאסר על שוחד של 560,000 שקל. השופטים ניל הנדל, יצחק עמית, עוזי פוגלמן וצבי זילברטל זיכו אותו מ-500,000 השקלים שנתן שמואל דכנר ליוסי אולמרט. חשבון פשוט מלמד, שעונשו היה צריך לרדת ב-90% ולהסתכם בשבעה חודשי מאסר. אז איך הגיע העליון – כולל השופט סלים ג'ובראן, שסבר שההרשעה צריכה להישאר על-כנה – לעונש גבוה פי 2.5? התשובה מורכבת משני חלקים. החלק הראשון, הכללי, יפה גם לענייניהם של מורשעים שבהם נדון בהמשך. הנדל עומד עליו בפרק בפסק הדין העוסק בעבירת השוחד בכלל: "בית משפט זה גילה נוקשות רבה בבואו לגזור את עונשם של אלו שהורשעו בעבירות שוחד. כך, נקבע כי מי שהורשע בשוחד – ראוי לו שירצה מאסר בפועל לתקופה ממשית. בנוסף נקבע כי אף אם מדובר בעובד ציבור ללא עבר פלילי – אין בנתון זה כשלעצמו כדי להצדיק הקלה בעונש. "... הודגש כי עבירת השוחד היא 'אם כל חטאת בהשחתת מידותיו של שירות ציבורי', וצריך שיתקיימו נסיבות מיוחדות מאוד כדי שנותן השוחד לא ירצה מאסר מאחורי סורג ובריח. כמו-כן צוין כי אין להירתע מנקיטת 'אמצעי ענישה קשים ומורגשים היטב כלפי כל מי שעולה על דרך השוחד – אם כנותן, אם כלוקח ואם כמבקש, ואם כמתווך'. בענישה על עבירות מסוג זה יש לבכר את האינטרס הציבורי על פני שיקולים אחרים, ולהעניק משקל רב להרתעה הכללית מפני מתן שוחד ולקיחתו". לאמר: ברגע בו הורשע עובד ציבור בקבלת שקל אחד של שוחד – העונש הצפוי לו, למעט במקרים יוצאי דופן, הוא מאסר בפועל. ומאחר שעבודות שירות הן לכל היותר בנות שישה חודשים, הרי שכאשר מדובר בסכומים משמעותיים – לא יסתפק בית המשפט במאסר ממשי של חודשים בודדים, אלא יתחיל את העונש משישה חודשים ויום. פקידים זוטרים שקיבלו שוחד של כמה אלפי שקלים או רבבות בודדות, נשלחו למאסרים בפועל של כמה וכמה חודשים. לכן, כאשר אולמרט – והעונש כבד יותר ככל שהמשוחד בכיר יותר – קיבל שוחד של 60,000 שקל, עונש של 18 חודשים אינו חורג מהמקובל. בחלק הפרטני קשה להשתחרר מן ההרגשה, שבית המשפט העליון במידה מסוימת – אולי אפילו תת-הכרתית – העניש את אולמרט גם על פרשת יוסי. דומה שגם שופטי הרוב סבורים, ברמה האינטואיטיבית ואולי אפילו העובדתית, שאולמרט ביקש מדכנר לסייע ליוסי או לפחות ידע על כך בדיעבד. הבעיה שלהם הייתה משפטית: נותר ספק סביר באשמתו. אבל כאשר באו לגזור את העונש, הוסיפו לו מרכיב מסוים בשל אותה פרשה. כאמור, זוהי הרגשה בלבד.

מהנדס העיר ירושלים לשעבר קיבל את העונש הכבד ביותר בפרשת הולילנד: שבע שנות מאסר בפועל. בית המשפט העליון דחה את ערעורו הן על הרשעתו והן על עונשו. בעניינו של אורי שטרית, כמו בזה של מאיר רבין, היו ששלפו את השד העדתי: הספרדים הם אלו שמשלמים את המחיר הכבד ביותר. (בשולי הדברים: אלי שמחיוף, גם הוא "ספרדי", קיבל מהעליון זיכוי חלקי והקלה בעונש: 18 חודשי מאסר במקום 42). עונשו של שטרית לא היה גחמה. מבחינת הסכום, הוא קיבל את השוחד השני בגובהו (אחרי אורי לופוליאנסקי) – 1.3 מיליון שקל; ובניגוד ללופוליאנסקי, אצל שטרית כל הכסף הלך לכיסו. השוחד ניתן לו במשך שנים, חלקו הגדול בסכומים שהיו למעשה משכורת לכל דבר שקיבל משמואל דכנר לאורך שלוש שנים. וכל זה – כאשר הוא משמש באחד התפקידים הבכירים ביותר בעירייה, ומבצע גם עבירות של הלבנת הון (שהעונש המירבי עליהן הוא עשר שנות מאסר). השופט עוזי פוגלמן הסביר, שעונש זה נותן "ביטוי הולם לחומרת מעשיו של שטרית ולפגיעה הטמונה בהם בטוהר המידות של השירות הציבורי – בפרט בתחום התכנון והבנייה, שם חשובה במיוחד עמדת הגורמים המקצועיים וניקיון כפיהם. תוצאה זו מבטאת העדפה של האינטרס הציבורי על פני שיקולים אחרים, כמו גם את היד הקשה שיש לנקוט בה במקרה חמור ויוצא דופן זה".

מאיר רבין הורשע – הן במחוזי והן בעליון – בשתי פרשות של תיווך לשוחד. האחת והמרכזית: קבלת 1.3 מיליון שקל מדני דנקנר תמורת סיוע להפשרת קרקעות חברת תעשיות מלח מול דודו, יעקב אפרתי, שהיה מנכ"ל מינהל מקרקעי ישראל. השנייה: תשלום שוחד של 95,000 שקל לאלי שמחיוף, שהיה סגן ראש עיריית ירושלים. עונשו של המתווך בשוחד הוא כעונשו של נותן השוחד, שעמד בתקופה הרלוונטית על שבע שנות מאסר לכל היותר; רבין הורשע גם בהלבנת הון, שהעונש המירבי עליה הוא עשר שנות מאסר. השופט עוזי פוגלמן אומר: "רבין הורשע בעבירת תיווך בשוחד בשתי פרשות שונות ונבדלות זו מזו – פרשת הולילנד ופרשת תעשיות מלח. התנהלותו מסמלת מגמה של החמרה במעשיו: תחילה פעל הוא לצד עד המדינה וסייע לו, ובהמשך החל לפעול בצורה עצמאית... רבין איננו 'תינוק שנשבה'; הוא למד ממורו דכנר את דרכי השוחד ובהמשך הלך בהן בעצמו. מעשיו החמורים מצדיקים את הענישה שהושתה עליו". מדוע, אם כן, הופחת עונשו של דני דנקנר משלוש שנות מאסר לשנתיים? משתי סיבות. הראשונה: בית המשפט העליון קבע, בניגוד לרוזן, שהכספים שנתן לרבין היו בגדר מעשה אחד ולא שלושה – וממילא יש מקום לעונש אחד ולא לשלושה. השני: דנקנר זוכה מאשמת רישום כוזב במסמכי תאגיד, בה הורשע במחוזי.

עונשו של ראש עיריית ירושלים לשעבר, אורי לופוליאנסקי, הופחת בצורה דרמטית בבית המשפט העליון: שישה חודשי עבודות שירות במקום שש שנות מאסר בפועל. אבל טועה מי שחושב, שהסיבה לכך היא מחלתו. בית המשפט העליון קובע בצורה חד-משמעית: לופוליאנסקי קיבל שוחד של 2.5 מיליון שקל – כמעט כולם בדמות תרומות ליד שרה, ו-40,000 שקל שהופנו לישיבה בראשה עומד בנו. בית המשפט העליון קובע בצורה נחרצת: גם תרומה למטרות נאצלות יכולה להיות שוחד, אם הנותן רוצה להשיג מטרות זרות – וזה מה שעשו שמואל דכנר והלל צ'רני. בית המשפט העליון שב ואומר: אם עובד ציבור יודע שרוצים להשפיע עליו, הרי שהוא מקבל שוחד – ולופוליאנסקי ידע היטב מהם מניעיהם המושחתים של צ'רני ודכנר. ברמה העובדתית, בית המשפט העליון מצייר את מעשיו של לופוליאנסקי בצורה שלילית ביותר. ההקלה בעונש נובעת משתי סיבות. הראשונה והפחות משמעותית: השופט ניל הנדל קבע, כי מאחר שהכספים לא הלכו לכיסו של לופוליאנסקי אלא למטרות שאין ערוך לחשיבותן – מתחם העונש הראוי הוא בין שנתיים לחמש שנות מאסר. נסיבותיו האישיות של לופוליאנסקי, הוא ממשיך, היו מביאות לכך שמאסרו היה קרוב יותר לרף התחתון מאשר לעליון. כאן נכנסת לתמונה הסיבה השנייה והעיקרית: מצב בריאותו. אבל לא מדובר במחלת הסרטן ממנה הוא סובל, אלא מכך שעצם מאסרו עלול לסכן את חייו. חשוב להבין זאת. שירות בתי הסוהר ערוך לטפל בחולים, ומחלה כשלעצמה אינה פטור ממאסר. אבל במקרה של לופוליאנסקי הוצגה חוות דעת, לפיה "שהותו של לופוליאנסקי מחוץ לביתו ובריחוק מבית החולים המטפל מהווה סכנה לחייו". פרופ' דינה בן-יהודה, מנהלת האגף ההמטולוגי בבית החולים הדסה, הזהירה בחוות הדעת – שלא נסתרה בידי המדינה - כי יש "להימנע ממקומות סגורים שבהם יש הרבה אנשים, להתרחק ככל הניתן מאנשים חולים בעיקר במחלות מדבקות... בכל מקרה של חום עליו להגיע באופן מיידי לבית החולים... כל עיכוב ולו הקל ביותר יכול לגרום להלם ספטי שהוא מצב שיכול להיגמר במותו של החולה... גם אם ניתן לטפל בו במסגרת מתקני השב"ס, הרי שבהינתן מצבו הייחודי, ברור כי בתקופת כליאתו הוא ייחשף לזיהומים רבים ויאושפז שוב ושוב. חשיפתו לזיהומים חוזרים תגרום לכשעצמה להחמרה נוספת במחלתו ולקיצור ממשי נוסף בתוחלת חייו". לאור זאת קבע הנדל: "על אף שגורמי הרפואה בשב"ס ערוכים לטפל בלופוליאנסקי במתכונת שעליה הם עומדים בחוות דעתם, עונש המאסר יביא לקיצור ממשי של תוחלת חייו. להשקפתי, מעשיו של לופוליאנסקי – בשים לב למידת חומרתם – אינם מצדיקים תוצאה עונשית זו". בית המשפט העליון המשיך וקבע לראשונה, כי ניתן לסטות כלפי מטה ממתחם הענישה אם העונש יגרום לתוצאה בלתי מידתית, ובמקרה זה – לסכנה ממשית לחייו של הנאשם. זו הייתה הסיבה המרכזית להקלה בעונש. לכן, מי שמבקש להשוות בין מקרהו של לופוליאנסקי לבין מקרים אחרים, צריך לוודא שגם התשתית העובדתית זהה. לאמר: שקיימת חוות דעת רפואית של מומחה מן השורה הראשונה, שאינה נסתרת בידי מומחים ראויים של המדינה, ולפיה עצם המאסר מהווה סכנת חיים. רק מקרים דומים צריכים להוביל לתוצאה דומה.