א. צווי איסור פרסום הקלות הבלתי-נסבלת של הוצאת צווים לאיסור פרסום (צא"פ) מדאיגה, ומלמדת על רצון למנוע ביקורת ציבורית על עבודת המשטרה. אין דבר דומה בשום מדינה דמוקרטית. משטרה אינה גוף חשאי, כמו שב"כ. היא חייבת לדווח לציבור על מעשיה מחד-גיסא ולשמור על חשאיות החקירה מאידך-גיסא. מערכת המשפט עושה למשטרה עבודה קלה בהנפקת צא"פים, כשהיא פוטרת אותה מהצורך לדווח לציבור על מעלליה.
הדבר בלט, כמובן, בפרשת נשאת מילחם, היורה בקפה בתל אביב. לו שיתפה המשטרה את הציבור במידע על מילחם, כולל פרסום תמונתו, ייתכן, שהייתה מונעת את היעלמותו או ממזערת את הבהלה.
ב. חזרו לשגרה החיפושים אחר הרוצח הנמלט מילחם, שנמשכו יותר משבוע, מעמידים את המשטרה ואת השב"כ באור בלתי-רצוי. השב"כ והמשטרה איבדו את מילחם, ובינתיים, כאילו חזרנו לשגרה, והנושא הורד מסדר-היום - כרגיל, אצלנו, בחסות תקשורת משתפת פעולה. ואז, ביום שישי, התגלתה האבדה באזור מגוריו בנחל עירון, וחוסלה - מה שהיה אמור להיעשות ברחוב דיזנגוף בתל אביב שבוע לפני-כן, לו הגיבו האזרחים והמשטרה כיאות.
פרשת מילחם מותירה הרבה סימני שאלה, והציפה לדיון סוגיות רבות. כנראה, תרד הפרשה מסדר-היום בחסות צא"פים, שיכסו על ערוות המערכת. כך היה, כך הווה וכך יהיה.
ג. ריגלה ונעלמה בשניים ביולי 1937, במהלך ניסיונה השני להקיף את העולם בטיסה, נעלמה אמֶליה אֶרהארט, טייסת אמריקנית, שהטיסה מטוס דו-מנועי לוקהיד אלקטרה. הגרסה הרשמית: ארהארט והנווט פרד נוֹנאן התרסקו לאוקיינוס השקט כשמטוסם נותר בלא דלק.
כעת טוען ויליאם קארל ג'ֵימסון - סופר אמריקני ידוע, שגם כותב שירים ומבצעם - שארהארט לא נהרגה, אלא נלקחה לשבי יפני, כיוון שריגלה עבור ממשלת ארצות-הברית, באישור הנשיא פרנקלין דילאנו רוזוולט. לטענת ג'ימסון בספרו, "אמליה ארהארט: מעבר לקבר", שוחררה ארהארט בתום המלחמה, והוחזרה לארצות-הברית, שבה חייתה תחת זהות בדויה של אירֶן קרייגמייל בולאם - עד מותה בגיל 86 בערך, בשנת 1982.
ג'ימסון טוען, שארהארט קיבלה משימה לצלם מתקנים יפניים באזורים, שתטוס מעליהם באוקיינוס השקט, ובמטוסה הותקנה מערכת משוכללת של מצלמות. כוח יפני הפיל את מטוסם של ארהארט ושל נונאן, והם נשבו. זה היה כשלוש שנים וחצי לפני שארצות-הברית נכנסה למלחמה ביפן. הממשל לא ניסה להחליפם, כדי לא להודות שריגלו עבורו.
השערת ג'ימסון אינה חדשה. מאז נעלמו ארהארט ונונאן צצו השערות כאלו, ואפילו נחקרו. אשתקד יצאה משלחת לאיי מרשל, שהיו בשליטה יפנית בשנת 1937, כדי לאושש את התיאוריה.
המשלחת מצאה שישה חלקי מתכת, שכנראה שייכים למטוסם של ארהארט ושל נונאן. הם הובאו לארצות-הברית, כדי לוודא את מקורם, אך טרם פורסמו תוצאות הבדיקה. טייגאר (TIGHAR) - הקבוצה הבינלאומית לאיתור מטוסים, שחוקרת כבר 25 שנה את פרשת ארהארט - חולקת על השערת ג'ימסון.
לדבריה, אין תיעוד ממשלתי אמריקני, התומך בטענה, שארהארט נשכרה לרגל אחר מתקנים יפניים באוקיינוס השקט. לטענת הקבוצה, את ההשערה יצר הסרט "טיסה למען החרות" בכיכוב רוזאלינד ראסל ופרד מקמאריי (1943), שבה הכוכבת - טייסת, כמו ארהארט - טסה טיסות סיור מעל בסיסים יפניים עבור ארצות-הברית, עד שנעלמה.
קשה לא לראות, שפרשת ארהארט השפיעה על יוצרי הסרט הזה. בשיתוף עם מוזאון סמיתסוניאן לתעופה ולחלל בוושינגטון הבירה, ממשיכה טייגאר לחקור את ההשערה, שמטוס האלקטרה נותר בלא דלק, והתרסק בקרבת האי האולנד, היעד הבא לנחיתתו. בסתיו האחרון הודיעה טייגאר, כי מצאה ליד האטול הקטן ניקוּמארוֹרוֹ, כ-500 ק"מ מדרום-מזרחית להאולנד, שבר אלומיניום. לטענת הקבוצה, השבר תואם תיקון, שנעשה בפח המטוס הדו-מנועי, ונראה היטב בצילום, שבוצע עם המריאו ממיאמי לסן חואן בפורטו ריקו, באחד ביוני 1937.
ד. יהודי חצר דבריו של
מרטין אינדיק אינם מפתיעים את מי שעוקבים אחר התנהלותו המופקרת של מי שהתיימר להיות מתווך, אך נגוע מכף רגלו ועד לקצה שיער ראשו בשנאה תהומית לישראל ולנתניהו.
ד"ר יובל ברנדשטטר
קורא לאינדיק, "יהודי חצר".
דרור אידר מסביר, שאינדיק אינו יכול למחול לנתניהו על שהמר את פיו, וניתח בבחירות.
הממשל הדמוקרטי מוצף ביהודים כמו אינדיק, ששמחים להוציא עבורו את הערמונים הישראלים מן האש; ובאותה ההזדמנות לסגור כמה חשבונות אישיים עם מנהיגי ישראל. אולם מקרה מיוחד כמו אינדיק, שקיבל מיליונים מממשלת קטר, אין בנמצא. רק אדם יהיר וחצוף כמו אינדיק יכול להתיימר להיות מתווך בסכסוך היהודי-ערבי במזרח התיכון. יכול להיות שצדקו מי שאמרו, שמינוי אינדיק הכתיב מלכתחילה את כישלון תיווכו.
ה. קורע לגזרים האם ההיסטוריה של המזרח התיכון הינה פרי דיכוי הערבים בידי הכובשים הקולוניאליזסטיפם והאיפריאליזם האמריקני - כפי שטוען אדוארד סעיד או שמא זו גישה מוטעית, למרות שגם הנשיא אובמה מאמין בה.
פרופ' אפרים קארש מקינגס קולג' הבריטי סבור בספרו החדש, "הזנב מכשכש בכלב", שבניגוד לדברי סעיד, מושפעת ההיסטוריה של המזרח התיכון מכוחות חיצוניים, אך יש להם רק תפקיד משני בהתפתחות האזור. במלחמה הקרה, טוען קארש, נוכחו המעצמות, כי ידן קצרה מלשלוט בענייני המזרח התיכון; וכעת הוא דוהר לעבר איסלמיזם מבלי שמעצמות המערב יכולות להשפיע על התהליך. לדעתו, רק כשעמי המזרח התיכון ייקחו אחריות על מעשיהם, והמעצמות יחדלו מהתנשאותן - יוכל לפרוץ "אביב ערבי" אמיתי.
