קשה להאמין. 210 שנים משעבדים ומענים מצרים את ישראל, והם זועקים ואין להם שומע, ופתע, כמו באר חרבה שמימיה עולים מעשה פלאים במדבר בו גוועים ההולכים בצמא, נוחת קול משמים " שָׁמַעְתִּי אֶֽת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם"... ולא כלום, הצמאים לא הולכים אל המים, הם אינם יודעים לחיות אלא בצמא, וישראל לא נענו לקריאה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָֽׁה.
איך? הסוגר נתנפץ, בריחים נשברים, היערות והשדות והאור והשמש פתוחים והאסירים אינם יוצאים מאפלה ארורה. לא מפני שהורגלו אליה, לא מפני שנתאהבו בה כי לא ידעו אלא אותה, אלא מקוצר רוח...
מה להם יער, הם רוצים קורות עצים לבנות להם בתים, מה להם שדות הם רוצים לחם על שולחנם להזין בהם את הטף, מה להם אור ושמש הם רוצים ימים שאין להם סוף, שזורחים עדי עד ולא יודעים לעולם שקיעה, ומפני שרוחם קצרה, מחכות עד שהיער יהיה לקורות והשדה יהיה ללחם והאור יהיה לבשורת עולמים - הם לא רוצים כלום. הם לא יודעים לקוות. העבדות אילחשה בהם את התחושה שהזמן הוא גם מה שיהיה, העבדות טמטמה אותם לתוך זמן שאין לו אלא עכשיו, ומחר? אם לא בא היום, קצרה הרוח להמתין לו שיבוא...
וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-הָארֶץ? מתי? מחר? עד שיבוא מחר, יתייאש המחר עצמו מלבוא... קשה להאמין. אפילו האלוהים הופתע שכך קרה להם לאסירי מצרים. מעתה נודע לו, כך יקרה תמיד למי שחייו נלכדו בשעבוד ואיבדו בו את אותיות התקווה...
