אֶלֶגיָה לאחד באפריל

שירות השידור הישראלי קם על יסודות שירות השידור המנדטורי. בעברית קראו לו "קול ירושלים", אשר בחודש יוני ימלאו 80 שנה להקמתו. באנגלית קראו לו Palestine Broadcasting Service. בעת ההכרזה על הקמת המדינה, ערב שבת ה-14 במאי 1948, הוצב מיקרופון בחדר ליד האולם של המוזאון הישן של תל אביב בשדרות רוטשילד. הוא היה מחובר לאנטנה שפעלה בשירות ההגנה בתל אביב ולידו עמדה ריטה פרסיץ, קריינית בכירה מ"קול ירושלים". ברגע שבן גוריון סיים לקרוא את מגילת העצמאות, היא קיבלה איתות והודיעה חגיגית: "דוד בן-גוריון הכריז על הקמת המדינה האזינו לקול ישראל! תחנת השידור של מדינת ישראל!" כאן "קול ישראל". זהו. השידורים נמשכו בצורה חלקה. חשוב לציין, שאת החידושים בשידורים לאחר מלחמת העולם השנייה, הכניס ב"קול ירושלים" מנהלה החדש, אדווין סמואל, בנו של הנציב הראשון ליהודה הלורד הרברט סמואל. בתקופת המנדט, הרדיו היה כפוף לשלטונות המנדט נכון יותר למזכיר הכללי, ובחדשות הוא שימש את "קול אדוניו", אבל בתחומי הלאום, התרבות, החברה, הדת והחינוך, השידורים היו למעשה שלוחה של "הסוכנות היהודית" והעורכים של המדורים השונים עשו זאת בהצלחה רבה. עם הקמת המדינה, רשות השידור הפכה לאגף במשרד ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, והמנכ"ל של המשרד, טדי קולק, היה אחראי גם על תחום השידור ושוב, מבחינת התפקוד של השידור הציבורי, המעבר של המסגרת מממשלת המנדט לממשלת ישראל היה חלק. ההתפתחות, עוד בתקופת בן-גוריון, הייתה הדרגתית. לאט, לאט, במסגרות שונות, גם באקטואליה, גם בתעודה וגם בחברה, היו משדרים ביקורתיים נגד הממסד, וגם חוגים שונים, פוליטיים וגם לא פוליטיים עסקו בסוגיית מדיניות, חברתיות והשתקפותם בשידורים ובתכניהם. על-רקע זה, מסיבות שונות, פוליטיות, כלכליות, נסיבתיות ואחרות, הממשלה החליטה על הקמת רשות השידור, שאמורה הייתה להיות אוטונומית בשידוריה, אף שהמינויים למוסדות הציבוריים של הרשות ושל מנכ"ל הרשות היו מנויים פוליטיים. יתרה מזאת, הרשות נשארה קשורה בטבור הממסד, הן על-ידי האוצר, ועל-ידי ועדת הכספים של הכנסת אשר קבעו את המדיניות לגבי אגרת השידור, שלא לדבר על השר הממונה על ביצוע החוק, שפעל מטעם הממשלה הקואליציונית. החוק שנחקק בשנת 1965 היה גזור פחות או יותר לפי החוק של ה-בי.בי.סי, שירות השידור הבריטי. אלא שדא עקה ישראל אינה אנגליה, ולו בכל הקשור בכיבוד החוקים ככתבם וכשלשונם.

בשנת 1969 עם סיום ההרצה של הטלוויזיה ששידרה ארבע פעמים בשבוע, ראש הממשלה גולדה מאיר ביקשה לעכב את החלטת מוסדות רשות השידור לשדר בטלוויזיה שבעה ימים בשבוע, וזאת מטעמי קואליציה, כדרישת המפד"ל. חרף לחצים אדירים על הוועד המנהל ועל מליאת הרשות, כולל איומים על חברי הוועד המנהל ולחצים אדירים, מוסדות הרשות אישרו את ההחלטה ובית המשפט העליון קבע חד-משמעית, כי רשות השידור אוטונומית לקבוע את ענייניה ואת תוכניותיה. חברי הוועד המנהל אשר היוו המדחף להחלטה, היו בין השאר היו"ר ד"ר חיים יחיל, איש מפאי וותיק, והסופרים חנוך ברטוב, איש אחדות העבודה ונתן שחם איש מפ"ם. ההשלכות, היו הרבה מעבר לסוגיה עצמה. המסקנה המתבקשת היא שגם אם מדובר במינויים פוליטיים, לאחר שהאישים נבחרו, אם הם רואים עצמם כשליחי ציבור בתחום השידור הציבורי, הם ממלאים מלאכתם נאמנה, בראש וראשונה כלפי הציבור אבל גם כלפי המפלגה ששלחה אותם, שכן לבסוף המפד"ל הצטרפה לממשלה. האיום הוכח כאיום סרק. מכאן שיש כאן גם ערך מוסף פוליטי, שכן את המעשה שעשו נציגי המפלגות, הציבור בקלפי מייחס למפלגות ותומך בהן. ככה היה פעם. היה עוד מקרה, פחות קרדינאלי, אבל לפחות סמלי. בעת כהונתו של זבולון המר, כשר החינוך כממונה על ביצוע חוק רשות השידור בראשית שנות ה-80 בקואליציה ימנית דתית לאומית. הסוגיה הייתה שידור הדרמה "חירבת חיזעה" על-פי ספרו של ס.יזהר בבימויו של רם לוי. הספר עוסק במה שנקרא בצה"ל "ויהיה נשקנו טהור", כלל שצה"ל הפר במקרים מסוימים במלחמת העצמאות. הממשלה הלאומית דתית הפכה את הסוגיה מספרותית היסטורית- לאקטואלית. לאמור, הוצאת שם רע לישראל. השר ביקש לעכב את השידור ומוסדות רשות השידור הכריעו בעד השידור. הפשרה הייתה כי לאחר משדר הדרמה ייערך דיון באולפן. ניחא, אך הדרמה שודרה. אשר לחוק רשות השידור היו תקופות של בלמים ואיזונים, לאו-דווקא לפי ההרכב הקואליציוני. כך גם כאשר הממשלה ניסתה להתערב בפאן זה או אחר, מוסדות הרשות בלמו זאת. אפשר ופרשת המים הייתה עם מינויו של יוסף (טומי) לפיד למנכ"ל הרשות בשנת 1979 לא כנציג "חרות" אלא כמציג הליברלים שהיו חלק מגח"ל. לפיד גם כעיתונאי נהל מלחמת חורמה נגד רשות השידור ועם מינויו הוא המשיך זאת, ולמעט התמיכה בסדרה "עמוד האש", הוא עשה בה שמות, בעיקר בהתנכלות לדרג המקצועי שבו ראה גוף חתרני סמולני.

חוק רשות השידור כמו כל חוק אחר, נמדד או בדרך הפרתו או בדרך ביצועו, וכאן מופיע הנברן הגדול שנוגס בחוקים, לעיתים על-ידי המחוקק עצמו, לעיתים על-ידי הרשות המבצעת. הוא לא נמצא במחילה. הוא פועל בגלוי. גם בגבעת רם, גם במשרד ראש הממשלה וגם בבניין הנהלת הרשות, ששוכן במבנה של בית-חולים שערי צדק בעבר. רק במקרה קיצוני אחד הודח מנכ"ל הרשות, וזאת בהתערבות היועץ המשפטי לממשלה. אבל ברוב המקרים, ובעיקר בתקופה לפני הקמת וועדת לנדס לרפורמה רשות השידור, לא החוק היה הבעיה אלה התנהלות קלוקלת ונלוזה של בכירי הרשות, כנציגי ציבור וכמנהלים שמונו על-ידי הממשלה. במקרה כזה אמירת חז"ל: "לא העכבר הוא הגנב אלא החור", לא התאים למציאות. הנברנים הללו פוררו לחלוטין את רקמת השידור הציבורי. זאת מכיוון שהם לא התאימו לתפקיד, לא ציבורית ולא אישית. ואני אביא בהמשך דברים של בכיר ברשות שפרש. אך מה לזה ולחוק. מי שהיה ממונה על ביצוע החוק, השר גלעד ארדן, עשה מאמצים לשפר את המצב. לתכלית זאת הוקמה וועדת לנדס שהציעה רפורמה וארדן קיבל אותה. אבל הוא לא עשה מאמצים לביצועה, אחרי הקמת הממשלה החדשה. ועכשיו כאשר כל התוכנית מתפוררת ומי שמסייע לכך הוא ממלא-מקום שר התקשורת, ראש הממשלה, והשר שותק. ושוב, זה לא החוק,זה הממסד, זה הכיסא הפוליטי.

המגאזין ד'מרקר הוא בן בית אצלי מאז שהוא נוסד. המגזין הפך בשנים האחרונות לראש חץ במערכה כנגד עוולות כלכלית וחברתיות. העורך הראשי שלו ומייסדו, גיא רולניק, עמד ועומד בראש המערכה שניהל המגזין נגד אי-צדק חברתי. הוא הפך לאורים ותומים ליוזמי ההפגנות הגדולות והעצרות המחאה למען שוויון הזדמנויות וצדק חברתי. לדור הצעיר שהתעורר בשעתו, ד'מרקר שימש מָצפֵן ומעורר השראה. הוא ניהל ומנהל מערכה כנגד הריקבון שפשה בחברה בתחומי המשק והכלכלה. הוא לחם ולוחם נגד הקרטליזאציה, וחושף את מידת התלות המסוכנת בין הון לשלטון. הוא בעד תחרות חופשית, אך עם זאת זועק כי חופש זה אינו ניתן במציאות. עם זאת, בכל הנוגע לרשות השידור, המערכה שהוא ניהל נגדה והדרישה החוזרת ונשנית של צמרת המגזין והכתב לענייני תקשורת, נתי טוקר לפרק את רשות השידור ולהקים מסגרת חדשה תחתיה, מלמדת שבד'מרקר לא למדו את ההיסטוריה של המינהל הציבורי בישראל. המגזין שהתפרסם בכתבות התחקיר שלו, לא עשה את מלאכתו בנושא השידור הציבורי שבחודש יוני ימלאו לו 80 שנה. לא מדובר באיזה מבנה שמיועד לשימור ומשנים אותו בפנים, אך משאירים את החזות הישנה. גם כשמדובר בחברה בפירוק, לא החברה מתפרקת, אלא בעליה, גם מפעל פושט רגל, לא מחסלים את המפעל, אלא מישהו אחר רוכש אותו ומתפעל אותו טוב יותר, עם אותם עובדים. כבר עם חקיקת חוק רשות השידור בשנת 1965, דאג הממסד אז שתהא תלות בין הרשות שקמה לבין שלוחות שונות של הממשל. מטעמים פוליטיים הוקם "צוות ההקמה", כישות נפרדת, אף שתחת גג הרשות, ומטעמים פוליטיים היא הוחזרה לרשות. ודווקא הזיקה, וההמשכיות בין קול ישראל לבין הטלוויזיה, הטיבו איתה, גם ארגונית וגם תוכנית, והכל במסגרת אותו חוק. ומדובר בממשלה בראשות אחד מראשי הממשלה הליברליים שהיו לנו, לוי אשכול. אבל זאת הייתה קואליציה כפי שהיא קיימת מאז ייסוד המדינה, ו"אחדות העבודה" הייתה חלק ממנה, והממונים על השידור הציבורי היו תחילה השר גלילי, ואחר-כך השר אלון, שניהם חברי אחדות העבודה שהצטרפה למערך. ככה התנהלו העניינים, פחות או יותר, בהתאם לממשל או לשר הממונה אבל תמיד בזיקה חזקה לשלטון. עם כל זאת, בעמל של שנים, הטלוויזיה הישראלית הגיעה להישגים מרשימים בזכות האנשים שעבדו בה. אזכיר כמה אבני דרך בשידורי הטלוויזיה הישראלית. בתחום התעודה, הסדרה התיעודית הבלתי נשכחת - "עמוד האש" של יגאל לוסין, ששודרה ברשתות רבות בעולם. בתחום הדרמה - המחזות "לחם", "חירבת חיזעה", "גרושים מאוחרים" - כולם בביומיו של רם לוי, "חתן פרס ישראל" פרופ' רם לוי ועוד. בתחום הסטירה הסדרה הקומית-סטירית "ניקוי ראש", שהדהימה את קהל הצופים בצורה ובתוכן הנועזים אשר היו שהאשימו את המשדר הזה במהפך הפוליטי של 1977. יוצרה מוטי קירשנבאום זכה ב"פרס ישראל". בתחום האקטואליה: הסדרה "תעודת זהות" - שילוב של אולפן וסרטי תעודה, "רואים עולם"- עד היום ועוד. שלא לדבר על הסיקור הטלוויזיוני הראשון של מלחמת יום הכיפורים. הצוותים פעלו, שעה, שעה תוך סיכון חייהם העבירו את החומר לירושלים, דבוק לרגלי פצועים שפונו, ובדרכים אחרות זמינות אל הטלוויזיה בירושלים. בבית הטלוויזיה נערך מאבק מר למטה, בחדרי העריכה על כל "פריים", עם הצנזורה ו"ביטחון שדה", ואחר כל זה העורך הראשי של מבט, מוטי קירשנבאום, הוציא מהדורה מדי ערב של שעתיים ומעלה. הקהל קד לטלוויזיה קידה עמוקה. לחטיבת החדשות אקטואליה וספורט, יצאו מוניטין והיא אירחה בכינוס בינלאומי את ראשי החדשות של איגוד השידור האירופי, שהתקבלו, בין היתר, אצל ראש הממשלה יצחק רבין. הטלוויזיה הישראלית שימשה בית אולפנה לשדרים מעולים, מהם רבים שהפכו לכוכבים בערוץ 2 או בערוץ 10. רובם לא עזבו בשל המשכורת, גורם לא מבוטל, אלא משום שהפוליטיקאים והמנהלים הם שהצרו צעדיהם. לא החוק עשה זאת, אלא המנהלים בדרגים השונים, פרי התערבות פוליטית. והפוליטיקה חיה ולא רק בועטת, אלא משתוללת, יוצרת מגדרה ומדעתה. האם כהו עיניו של ד'מרקר להכיר מציאות זאת. ההתערבות הפוליטית הזאת הגיעה לממדים שערורייתיים אך ורק בשל השיטה הקלוקלת של מנויים. בגיליון ד'מרקר של 25.12.15 מגלה נתי טוקר כי הפקות בשווי 140 מיליון הוצאו מהרשות למפיקים חיצוניים בלי פיקוח, בלי שקיפות, בלי דוחות מסודרים והעניקו רווחים אדירים למפיקים אינטרסנטיים, תת מקצועיים ולמקורבים על חשבון כספי הציבור. זאת רק הכותרת. העניין הוא לא בכך שזה קרה לפני שנתיים-שלוש, ולא שמענו על כך מילה. דברים כאלה מתגלים במרוצת הזמן. העניין הוא בכך שהאצבע המאשימה מופנית בעיקר לדרג הביצועי, ולא לדרג הממסדי שמינה את המנהלים שסרחו והתנהלו כמו פקידוּת במשטר עותומני. ד'מרקר טיפל בפועל יוצא של המצב הפוליטי אצלנו, שלא זו בלבד שלא השתנה, אלא השתנה כידוע לרעה. אז איפה חיים עורכי וכתבי ד'מרקר. בלונדון של הבי.בי.סי? הגורם הפוליטי שגרם לערעור יסודות השידור הציבורי הוא, הוא שגורם עכשיו לתוהו ובוהו בחלל "הרפורמה" שד'מרקר ייחל לה ומי שממונה על ביצוע חוק רשות השידור, ראש הממשלה, יכול לחבר איזו פואמה לנוכח הלהבות שעולות מ"בית היהלומים" מקום מושבו של ערוץ 1. תוהו ובוהו זאת הממלכה שלו. אחד הדברים התמוהים בעיני הוא שד'מרקר, אשר ללא ספק דוגל בעצמאות השידור הציבורי, עד כמה שאני זוכר, לא נגע בסוגיית האגרה. כלומר, לפי הרפורמה, הציבור לא ישלם אגרה. שישו ושמחו על חיסכון של 375 שקלים בשנה. אלא שהאגרה, גם כשהסכום הוא לא גדול, היא סמל, שבעל הבית של השידור הציבורי הוא הציבור. אני מדבר על מה שיהיה כאשר האוצר יהיה אחד הקובעים של מה שיקרה ברשות המרופרמת, ושר התקשורת והפוליטיקאים יעשו את השאר כמו לפני כן. שני אלמנטים חשובים כבר פגעו בעתידו של המוסד. העדר תקציב, בשל ביטול האגרה, שיאפשר הפקה סדירה של תכנים עכשיו ובעתיד הנראה לעין, ולכן משודרות תוכניות שהופקו מזמן, ולכן קשה לטלוויזיה להתקשר עם יוצרים ובתי הפקה בהעדר תקציב מובטח. המכה השנייה הייתה שבמסגרת הפיטורים זה היה שטח הפקר. לא פנו לרשות שתבחר באלה אנשים היא מעוניינת שיישארו במסגרת העתידית. מה שקרה הוא שבין 240 אנשים שפרשו במסגרת הסדר פיצויים היו עובדים שהטלוויזיה הייתה מעוניינת שיישארו, אך מכיוון שהאוצר לא התייעץ ברשות, הרי אלה מחוסר ביטחון לעתידם, ניצלו את הפיצוי הנדיב ופרשו. עכשיו מנהל הטלוויזיה בפועל, אלי באבא, עושה מאמצים כדי שמתוך העתודה שעדיין נמצאת ברשות לא יפרשו עובדים שיכולים לתרום אם וכאשר החוק ומה שמתחייב ממנו ייכנסו לתוקף. כנראה שזה לא עזר לו לגבי אילה חסון. אגב, צפיתי בראיון של אילה חסון עם שירה מרגלית במסגרת "כנס נשים בחזית", שבמהלכו גאו דמעותיה של אישה אסרטיבית חזקה זאת, כאשר סיפרה כיצד עמדה במערכה של לחצים והשמצות במשך חודשים, לבדה, לבדה. ואני כה הזדהיתי איתה ובעיקר משום שגילתה פגיעוּת, חשפה את הבן אדם שבה, והיא מקצוענית לעילה. אבל החשש הוא שהיא לא תהיה אחרונה בגל הזה, ואין זה דבר של מה בכך, שכן בצעדים שנקטה עד-כה הממשלה איש אינו בטוח שיהיה שידור ציבורי בכלל. בינתיים גם לא מונו חברי המועצה הציבורית.

ככה, בצורה ציורית, התבטא בפני אחד השדרים הבכירים שפרשו מן הטלוויזיה במסגרת ההסדר: "כמו לוויתן ענק שנפלט לחוף, כך בימים אלה רשות השידור נופחת את נשמתה בנשימות אחרונות, שאיש לא יכול, לא רוצה ולא מסוגל להצילה. אך בניגוד ללוויתן שטעה בעצמו בניווט והגיע לחוף, רשות השידור הובלה בשנתיים האחרונות לדרכה האחרונה בידי פוליטיקאים שעד היום לא ברור לי מה הייתה המוטיבציה שהניעה אותם לעשות זאת. הם הצהירו שהנהלות רשות השידור ואמצעי המדיה, רדיו וטלוויזיה, לדורותיהם, הן שחטאו ודרדרו את רשות השידור. אם כך הדבר, מדוע לא הדיחו רק את המנהלים שסרחו, כפי שעשתה ממשלת אולמרט והדיחה בפעם הראשונה מנכ"ל מכהן ומינו מנהלים ראויים, שכה חסרים היו לרשות השידור ב-50 שנותיה, אלא החליטו לסגור את הרשות, לפטר את כל עובדיה ולשבץ מחדש עובדים בישות שאיש אינו יודע מה יהיה טיבה". הוא הסכים איתי שאם חשב מישהו שרשות ממלכתית תתנתק מגוף שידורי טעה והטעה. כאמור קיים הרצף מאז 1936 וחבל הטבור שהיה קשור מיום הקמתו של "קול ישראל" ב-1948, למשרד ראש הממשלה או למשרד ההסברה, מוכיח שאכן ככה פני הדברים, וככה יהיו. אז מה הועילו אנשי ד'מרקר בחזון שלהם, שבינתיים הוא סיוט. "מתי לדעתך חל שינוי דרמטי בשידור הציבורי" - שאלתי. "המהפך" של שנת 1977 אכן היה מהפך גם בתולדות רשות השידור. עד אז, שלושת המנכ"לים הראשונים של הרשות: חנוך גיבתון, שמואל אלמוג ויצחק לבני עוד נהנו מעצמאות יחסית ולא נחשבו למינויים פוליטיים מובהקים, אלא אנשי מקצוע. שני הראשונים צמחו ב"קול ישראל" והאחרון הגיע מ"גלי צה"ל", אבל שנתיים לאחר המהפך מונה יוסף לפיד למנכ"ל רשות השידור, ומאז לא נהנתה הרשות מיום שקט אחד".

"כל המהומה פסחה על הרדיו?"

הרדיו, כלומר "קול ישראל", לא עניין את מנכ"לי הרשות ביומיום, אלא אם כן נאמר שם משהו חריג, או אז, היה נשמע קולו של המנכ"ל בעניין זה או אחר הקשור לרדיו. זאת בשעה שהטלוויזיה, ערוץ אחד ויחיד במדינת ישראל עד שנת 1993, היה בבת עינם של הפוליטיקאים ועושי דברם ברשות השידור. ביומיום העובדים כמעט ולא הרגישו את "נחת זרועם" של המנכ"לים, שהרי בינם לבין המנכ"ל שררה עוד היררכיה של מנהלים ישירים, מנהלי מחלקות, חטיבות ומדיות. אם זאת, כשניתנה הוראה כלשהי לביצוע או לאי ביצוע, העקבות הובילו למעלה. מה עוד שברוב המקרים, הדברים הגיעו לעיתונות שמיהרה לחגוג בכותרות בעמודים הראשונים ובתלי תילים של פרשנויות שבמשך השנים טפטפו רעל למוחם של הקוראים או הצופים שהבינו שמשהו לא טוב קורה ברשות השידור, אך לא הבינו שהאשמה אינה בעובדים אלא במנהלים". כמי שעקב אחר הנעשה ברשות לאחר הפרישה, אני מודע גם לכוחות אחרים בתוך הרשות שלא הטיבו אתה, בלשון המעטה, אבל רציתי לשמוע מה אומר אדם שעד לאחרונה היה בפנים. "נכון, גם עובדי הרשות, שוב בעיקר בטלוויזיה, תרמו במחדליהם כמו שביתות, הפסקות שידור פתאומיות, תקלות אינסופיות ועוד, למצב של עוינות הציבור כלפי הערוץ הראשון. עם זאת, מי שייכנס למחשב של סרטיית הטלוויזיה, יגלה, אם שכח, את העושר והמגוון של התוכניות שהופקו ושודרו על-ידי אנשי הטלוויזיה ב-25 שנותיה הראשונות. אם מבינים שבשנים הללו, לא הייתה תחרות מצד ערוצי טלוויזיה אחרים, ברור שהתוכניות האלה נוצרו, הופקו ושודרו מתוך חדוות יצירה אדירה של עובדים ששמחו להגיע בכל בוקר לעבודה, רבים מהם עבדו שבעה ימים בשבוע, בחגים ובמועדים כדי להפיק, לביים ולשדר את המיטב". "מי שהתנכל לחוק רשות השידור, זה הממסד והמנהלים שהוא מינה. מאידך העובדים הם שעמדו בכל סעיפי חוק רשות השידור, שאומר בין השאר: "שידור תוכניות חינוך, בידור ומידע בשטחי המדיניות, החברה, הכלכלה והמשק, התרבות, המדע והאמנות במגמה לשקף, בין השאר, את חיי המדינה, מאבקה, יצירתה והישגיה ואת חייהם ונכסי תרבותם של כל חלקי העם". ההבדלים בין המנכ"לים היו בדרך-כלל פועל יוצא מאישיותו של המנכ"ל ומהאג'נדה הפרטית שלו, בנוסף כמובן ל"רוח השלטון", והעובדים, שבסופו של יום גם היו צריכים לפרנס את משפחתם, ולא רק לדאוג לחופש הביטוי, ונאלצו להתכופף בכל פעם עוד קצת ועוד קצת, עד שכבר אי-אפשר היה להתכופף יותר". עם כניסת השידור המסחרי חלו התפתחויות שמנהלי הרשות לא התכוננו לה - מציין האיש. הם לא קראו את המפה החדשה. נוסף על חטא, המינויים הפוליטיים, המנהלים, במקום לבדל ולמתג את השידור הציבורי ממתחרהו המסחרי, החלו לנסות ולזנב בערוץ 2 בהפקת תוכניות בידור ושעשועונים שלא יכלו אפילו לגרד את הצלחת של אותו ז'אנר בערוץ 2, שיכול היה להשקיע יותר כסף בהפקות הללו. לא הייתה כל הגבלה בכמות ובגודל הפרסים שחילק, והתוצאה הייתה ידועה מראש: כישלון. השנים והמנכ"לים שבאו לאחר-מכן רק הרעו את המצב, ושוב היו אלה העובדים שעמדו חסרי אונים מול המחדלים ונאלצו בסופו של דבר לשלם את המחיר. שאלתי אותו לנוכח הדברים הקשים שהוא השמיע מה לדעתו מה צופן בחובו העתיד הקרוב - האחד באפריל. "העתיד הקרוב מאוד, לוט בערפל. איש אינו יודע מה יקרה מחר, איזו גזירה תוטל, איזה סעיף בחוק יכופף או ישונה, מי יישאר לעבוד ומי יישאר מובטל. באווירה כזאת אי-אפשר ליצור, לא תוכניות רדיו ולא תוכניות טלוויזיה, ונראה שספינת רשות השידור משייטת בלא רב חובל אל הסוף". כמי שתיעד את השידור הציבורי בארץ מאז ימי המנדט בשנת 1936 ועבד בו בתפקידים שונים, במסגרת חדשות ואקטואליה, בשומעי תרחיש זה של שדר בכיר ברשות השידור, אני חש צביטה חזקה בלב. זאת הבאר בחצר של מה שהיה ארמון של נסיכה חבשית ונקרא "בית החבשים", ברחוב מליסנדה, כיום הלני המלכה. שם שאבנו את הידע שלנו על השידור, תחילה ברדיו ואחר-כך בנדידה לטלוויזיה. עבדנו ימים ולילות, ימים קשים ולילות קודרים, בנסיבות מורכבות ובלחצים אדירים. כל זאת כדי למלא את המשימה שלנו בחברה חופשית, ליידע את הציבור על הנעשה, לשתף אותו באירועים בימי שלווה ובימים של מלחמות עקובה מדם, להעשיר את התובנה של המאזינים והצופים, לבדר ולהצחיק עד דמעות. עץ עתיק בן 80 כי נגדע, יתגייסו כל שוחרי הטבע ויקימו צעקה גדולה. מוסד וותיק, שהיה עטור הישגים בעבר, נהרס, ואין פוצה פה.