אדם בעל מוגבלות פיזית נתקל ברחוב הישראלי במכשולים רבים. פחי זבל שחוסמים את המדרכה, מעברי חציה ללא הנגשה מיוחדת לעיוורים וחנויות ללא רמפה בכניסה, הם רק חלק קטן מהבעיות הקיימות. סוגיה זו עולה לא פעם על הפרק, ועדיין המצב רע מאוד.
שירותי הרווחה, הגורם שאמור להיות המתווך בין האדם לבין השירותים הציבוריים, מקבלים פניות על בעיות אלו, אבל למרות הניסיונות החוזרים ונשנים, מצליחים לטפל בבעיית הנגישות כראוי רק לעיתים רחוקות.
אדם שלא יכול לנסוע באוטובוס, להוציא כסף מכספומט או ללכת ברחוב בלי הפרעות, הוא אדם שלא רק יש לו מוגבלות פיזית, הוא גם מוגבל חברתית. החברה מגבילה אותו מלהיות חלק ממנה, ומלקבל הזדמנות שווה להתקדם ולהתפתח כמו כל אדם אחר. פניות לעיריות ול'רכזי נגישות', נענות לעיתים בפתרון הבעיה, אך לרוב נענות ברצון לעזור, ובחוסר במשאבים.
התחושה המלווה אדם עיוור, חירש או בעל כל נכות אחרת שפונה שוב ושוב לשירותים ולא נענה, היא תחושה קשה. האמירה הברורה של החברה לאנשים בעלי המוגבלויות היא - אנחנו מבינים את הקושי, אבל לא מוכנים להתאמץ בשביל שתוכלו להשתלב ולתפקד כמו כל אחד אחר. אדם שמתמודד בכל רגע נתון עם מגבלה פיזית, מרגיש שהחברה לא מעוניינת לשמוע את המצוקה שלו.
הרבה מהבעיות האלו מגיעות לשירותי הרווחה, לטיפולם של העובדים הסוציאליים. עובד סוציאלי צריך להבין כי טיפול קליני במשרדו שבשירותי הרווחה לא יפתור בעיה זו, ולא ייתן לאדם תחושה שמישהו באמת רוצה לעזור לו, כי כך התוצאה המבוקשת לא תגיע.
אחד מתפקידיו העיקריים של העובד הסוציאלי הוא תיקון ומניעת עוולות חברתיות. מתוקף תפקידו זה עליו לחפש, בשיתוף פעולה מלא עם האדם בעל המוגבלות, פתרון הולם לבעיה.
אך בנוסף לשירותי הרווחה שצריכים לפעול לקידום הנגישות, ישנו תפקיד משמעותי גם לציבור הרחב. אנחנו רואים לא פעם בישראל שנושא שעולה למודעות הציבורית ולכלי התקשורת יכול ליצור שינוי משמעותי בקבלת ההחלטות בנושא. עלינו, כאזרחים במדינת ישראל לדאוג לכך שהקושי של האדם המוגבל ישמע ויקבל מענה ראוי.
