האם דו-קיום עם הערבים אפשרי?

פירוק הרשות הפלשתינית הוא לפי ירושלמי "מעמסה בלתי אפשרית" שתחתה "ישראל אולי תתמוטט בעצמה". הוא אינו מסביר, כיצד ישראל של טרום-אוסלו, קטנה וחלשה ב-20 שנה, הסתדרה לא רע עם בעיות הניהול של יהודה ושומרון. בפועל, לו הואילה רמאללה להתפרק, הממשל הצבאי (שלא בוטל על-ידי הסכמי אוסלו) היה חוזר וישראל הייתה מציעה לתושבים אוטונומיה בהיקפים דומים למה שיש להם היום - ורק זאת, שלא ארגוני הטרור שייובאו מטוניס, אש"ף ופתח, היו מושלים באוטונומיה הזאת, כי אם גורמים מקומיים, שזו הייתה תלונתם כל הזמן. כבר שכחנו, אבל הם זוכרים, שאת ארגוני הטרור האלה - אנחנו, ישראל של אוסלו, כפינו עליהם! ירושלמי שואל בבהלה: איך נדאג לאוצר, לחינוך, לתשתיות, לביטחון הפנימי, לעוני ולאבטלה שלהם? אל דאגה! מהר מאוד יימצאו לאדוני רמאללה הנוכחיים יורשים חפצים ונלהבים, ולהפך - רצוי שנשאיר לעצמנו מרווח של זמן, כדי לנצל את הכלים של הממשל הצבאי לניקוי וחיטוי מערכת החינוך ממורים וחומרי לימוד נאצים ואנטישמים, לטיהור האוצר מגניבות ושחיתות ואשר לתשתיות, להקמת מערכות ניקוז, טיהור שפכים וכבישים ומעברים שיסירו את החנק הזדוני מצווארי היישובים היהודיים. ובנוגע לביטחון ולאבטלה - מי שומר היום על חיי עבאס וחבר מרעיו ומי נותן פרנסה לעשרות אלפי המובטלים שם, אם לא ישראל? הרי לכם פרדוקס: השמאל, הכביכול ליברלי גורס שדו-קיום אינו אפשרי ולכן שואף "להיפרדות העמים" (סיסמה של כהנא!), ואילו הימין, אם באוטונומיה ואם בסיפוח, דווקא כן מחייב מידה של דו-קיום. ואשר לשאלה האם דו-קיום כזה אפשרי בכלל, צא ולמד מסיפוח ירושלים, אלא שגם כאן - שנים מביטים על המציאות, האחד רואה יום והשני לילה.

אני הוא זה שראיתי יום, ואתי ירושלמי, הרואה לילה, מתפלמס במאמרו הנ"ל. הנה דברים שירושלמי מצטט מפי בחלחלה לא קטנה: המציאות בירושלים היא "אב-טיפוס שהצליח מעבר למה שאפשר היה לשער. ישראל עשתה ניסוי רחב-היקף: 300,000 ערביי 67' בירושלים שהחילו עליהם את הריבונות הישראלית ללא מו"מ, ללא חתימה... וזה הצליח... מי שבקי בהווי הירושלמי יודע, עד כמה. תיכנסו לקניון מלחה ולחנויות של רמי לוי ותראו את הדו-קיום... בכל הסקרים, יותר מ-60% מהערבים בירושלים מעדיפים שלטון ישראלי - לא בגלל תוכנית באזל, אלא מפני שיש ביטוח לאומי, שירותי בריאות ושלטון חוק... את הפרדיגמה הזו אנחנו צריכים ליישם על אזור C, וביחס ל-A ו-B... אוטונומיה..." על כך חרה אפו של ירושלמי, והנה כמה מדבריו: "הדברים של העצני כל כך הזויים ומסוכנים, והמציאות כל כך הפוכה", ולראייה הוא מביא את הטענות הבאות: אלף, רוב ערביי העיר "עוינים את המדינה ומוסדותיה"; בית, על כך "מעיד גל הטרור הנוכחי"; גימל, "ירושלים לא יכולה להתקיים היום בלי האוכלוסייה הפלשתינית"; דלת, "זה דו-קיום תלותי, אינטרסנטי ואלים". במקום להתפלמס, רק נשאל: הואיל וגם על רבים מערביי ישראל ניתן לומר שהם עוינים ועל הדו-קיום עמהם שהוא "תלותי, אינטרסנטי ואלים", וגם מתוכם יוצאים טרוריסטים - מה מציע ירושלמי? לסגת מוואדי ערה? לפנות את יפו? ובכלל, אהבה הוא מחפש אצל הערבים? האם עכשיו התחדש לו, שכל מערכת החסים איתם היא תוצאה של אילוצים, בין אם אילוצי תש"ח ובין אם אילוצי ששת הימים? ירושלמי מקונן: "ירושלים לא יכולה להתקיים בלי האוכלוסייה הפלשתינית". שאלה: וערביי ירושלים, האם יכולים הם להתקיים בלי האוכלוסייה היהודית והאם לא כך, בעצם, נראה דו-קיום?! מכאן ואילך, ישפטו המאזינים והקוראים על-פי ניסיון החיים שלהם - מה הם רואים: אור יום או חשכת ליל?