עימות שפורץ בין בעלי מסעדה, לבין לקוח שבא לאכול בה, אינו בבחינת חיזיון יוצא-דופן. בישראל זה קורה מפעם לפעם, שסופו לא אחת בפיצוץ מהדהד. לעיתים הנושא באשמה הוא ה"בוס", ולעיתים היא נופלת על ראש הלקוח.
על סיבת סילוקו של איש העסקים
נוחי דנקנר ממסעדת "פרונטו" התל אביבית חלוקות עדיין הדעות. בעוד נוחי דנקנר טוען שסולק מהמסעדה בבושת-פנים רק משום שתבע להחליף בה מנה, שלדבריו לא הייתה אכילה - טוען הבעלים, השף
דוד פרנקל, שדנקנר גורש משום שהשפיל מלצרית, שנקלעה לסיטואציה שלא באשמתה.
כך או אחרת, השערורייה של "פרונטו" עוררה בי אסוציאציות עם שערוריות קולינריות שאירעו בעבר במסעדות נוספות. אחת מהן התרחשה במסעדתו של מסעדן-צמרת לשעבר, שפרש בינתיים מעולם המסעדנות. הדברים אמורים במבקר-מסעדות ידוע של אחד העיתונים, שפירסם על אותה מסעדה ביקורת נוקבת. בעל המסעדה, שלא היה מוכן להשלים עם הדברים הקשים, גמר אומר להתנקם במבקר בדרך מקורית משלו. כאשר המבקר ביקש מאוחר יותר לשוב למסעדה לצורך ביקורת חוזרת - הוא הושב על-ידי בעליה ריקם, כשהראה לו את הדרך החוצה..
התנהגות קלוקלת נקמה לא פחות מקורית מצא לו מלצר מסעדה יפואית. היה זה לאחר שהלה שירת בנאמנות ובמסירות ללא גבול לקוח-אורח, כשלפנים משורת הדין אף פינק אותו במעדנים שונים "על חשבון הבית". אולם כשהגיעה שעת החשבון, נמנע הלקוח מלהשאיר למלצר תשר. המלצר, מסתבר, לא ויתר, ופשוט רדף אחר הלקוח מחוץ למסעדה, כשהוא תובע ממנו, בצעקות רמות, את חלקו. רק אז הואיל הלקוח להתרצות ולשלם למלצר את הטיפ.
כמי שנוהג לפקוד לעיתים קרובות מסעדות, חוויתי לא אחת על בשרי התנהגות קלוקלת של בעליהן. לי, למשל, זה קרה במסעדת "סרדיניה" היפואית. היה זה כשישבתי בה בצוותא עם שלושה אורחים לעת ערב, לאחר שהזמנתי בה מראש מקומות-ישיבה. אלא שבתום שעה לשהותנו במסעדה, הופתענו לשמוע שעלינו לפנות מייד את מקומותינו לאורחים אחרים, וזאת מבלי שהוזהרנו על כך מלכתחילה. למותר לציין שנטשנו את המסעדה בבושת-פנים ול"סרדיניה" לא העזנו אי-פעם לחזור.
אכזבה לא פחות מקוממת פוקדת אותנו מפעם לפעם דווקא ב"קפה נואר" - מסעדה שהיא בהחלט כלבבנו. חרף ההזמנה, זמן רב מראש, לשעה מסוימת ולמקומות קבועים, מאלצות אותנו בכל פעם מלצרותיה להמתין כמחצית השעה עד למיקום שביקשנו. כל זה קורה על-אף העובדה שהמסעדה עובדת על-פי לוח-זמנים קבוע לסועדיה.
