בשולי העיסוק בספרה של דורית רביניאן "גדר חיה" נמצאת דוגמה חיה לרמתו האינטלקטואלית של המחנה הלאומי-ציוני במדינה אל מול השמאל. והכוונה היא לקניית הספר "גדר חיה" עם הינתן האות.
רכישת הספר מתפרשת בעיני רבים כצעד מחאה או כהפגנה כנגד ההחלטה שהתקבלה במועצה הפדגוגית של משרד החינוך בעניינו. גם המחנה הלאומי היה יוצא להפגנות על החלטות שאינן נראות לו. אך בכך מסתיים הדמיון בין הפעולות, שכן תועלתם של צעדי השמאל הן לטווח הארוך והן אינן נמוגות כאשר ההפגנה מתפזרת.
הציונים דוגלים בתפיסה שההוויה קובעת את התודעה, ולכן נוקטים בשיטה של "עוד דונם ועוד עז" ומזניחים את השדה הרוחני, ואילו בשמאל לא שכחו דבר והם ממשיכים לעצב את ההוויה באמצעות התודעה. כלומר הם מחזיקים מהאמנות והספרות כלים בעלי כוח השפעה ארוך טווח על המציאות.
העובדה שהספר נחטף מהמדפים, וכבר יצאה מהדורה שנייה, מלמדת על המודעות שקיימת בשמאל להשפעת הספרות וחשיבותה בשינוי זרמים בחברה לכיוונים הרצויים לה.
מתוצאות הבחירות מאז 77' ניתן להסיק שכח הקניה של המחנה הלאומי-ציוני הוא תמיד יותר גדול משל השמאל. אך למרבה הצער הסופרים והספרים הציוניים אינם זוכים לעדנה השמורה לסופרי השמאל. ספרו של דויד גרוסמן "הזמן הצהוב" לדוגמה, אשר השפיע על
יוסי ביילין לרקום את
הסכם אוסלו, יצא עד כה בתשע עשרה מהדורות לפחות, והפך לרב מכר בינלאומי אשר קשה להגזים במידת פגיעתו הרעה בלגיטימציה של מדינת ישראל.
עידוד נסתר
תוצאות הבחירות מעלות גם את התהייה; איך זה שמבחינה סטטיסטית יש יותר יוצרים וסופרים מוכרים וידועים בקרב השמאל מאשר בקרב הימין בעוד המחנה הלאומי הוא הרוב בעם? מסתבר שזה פשוט יותר משתלם. אך יש להדגיש כי אין זו הסיבה היחידה לפרוורסיה המוסרית שבה לוקים יוצרים ואומנים בארץ.
הפתולוגיה הנפשית של אותם אנשי תרבות מתאפיינת, בין השאר, בעידוד נסתר וגלוי לטרור, אמפטיה לאויב, חתרנות ושנאה עצמית עד כדי כמיהה לקץ היהדות והציונות.
לכך יש להוסיף את המשיכה של אנשי רוח מהשמאל לתנועות טוטליטריות, פעם זה הקומוניזם והיום האיסלאמיזם, מה שאולי מסביר את הקושי של השמאל להפנים את כללי המשחק הדמוקרטי וההשלכות הקשות שלו כפי שבאו לידי ביטוי בהחלטת משרד החינוך, לדוגמא.
שליטת השמאל בתרבות בישראל אינה גזירת גורל. בכדי לשנות מגמה זו, על המחנה הלאומי-ציוני מוטלת המשימה לשנות את הרגלי הצריכה שלו בכל הקשור לתרבות הישראלית על-ידי העדפת יצירות אומנות וספרות ציוניות וכתבי עת ציוניים.
יהיו ודאי כאלו שיאמרו כי אין טעם ברכישת ספרים בעלי אוריינטציה ציונית על-ידי אנשים בעלי השקפות ציוניות שהרי זה כמו לשכנע את המשוכנעים. טענה זו היא אכן נכונה אך היא מתעלמת מהחשיבות של קיום אליטה אינטלקטואלית אלטרנטיבית וציונית לרוח הנושבת בארץ.
על חשיבותה של כתיבה ציונית אפשר ללמוד מדבריו של הסופר חיים הזז: "תפקידה של הספרות לתת ביטוי לנעשה בארץ.... לבטא את כל הגדולה והגבורה שיש כאן... היא צריכה להיות הביטוי להתלהבות הגדולה שנכנסה בחיי עמנו. לפתוס של בניין ויצירה, של עמל ויגיע כפים".