להציב את הגבול

התנועה לאיכות השלטון לא חיכתה אפילו חצי יום עד שעתרה לבג"ץ נגד מינויו של אריה דרעי לשר הפנים. העובדה שבפעם הקודמת - לפני חצי שנה בלבד - בג"ץ דחה את עתירתה, דווקא מעודדת אותה. אם אז נקבע שמינויו לשר הכלכלה נמצא "על סף מתחם הסבירות", אז אולי כאשר דרעי חוזר למשרד בו ביצע את העבירות בגינן נשלח לכלא, בג"ץ יפסול את המינוי. אולם אין שום מקום להתערבות של בג"ץ בנושא. המחוקק נתן את דעתו על הסוגיה וקבע בחוק יסוד הממשלה: "לא יתמנה לשר מי שהורשע בעבירה ונידון לעונש מאסר וביום מינויו טרם עברו שבע שנים מהיום שגמר לרצות את עונש המאסר או מיום מתן פסק הדין". לא שבע שנים ויום, לא משרד פלוני, לא עבירה אלמונית. שבע שנים, נקודה. דרעי שוחרר מהכלא ב-15.7.02. כלומר: עברו למעלה מ-13 שנים מאז שחרורו – כמעט כפליים מהתקופה הקבועה בחוק. התמונה החוקית ברורה ביותר: הוא יכול להתמנות אפילו לראש הממשלה. אין כאן לקונה, שיכול בג"ץ לבוא ולמלא בחקיקה שיפוטית (בעייתית ככל שתהיה). אפשר להתווכח מכאן ועד מחרתיים על שאלות של היגיינה ציבורית, מראית עין ועוד. שאלות חשובות – אך לא עניינו של בית המשפט העליון. בידיו של פועל ניקיון יש מטאטא, ובידיו של שוטר יש אקדח. הראשון אינו יורה, השני אינו מנקה. בג"ץ מופקד על החוק והמשפט, לא על המוסר הציבורי. אם שופטיו רוצים להשפיע על האתיקה הפוליטית – יתכבדו ויתפטרו, יתמודדו לכנסת או יפגינו מול שעריה. כל עוד הם יושבים על כס השיפוט – המנדט שלהם הוא אך ורק לבדוק את החוקיות. במקרה של דרעי, התשובה ברורה לחלוטין: זה חוקי לגמרי.

השר גלעד ארדן מבטיח להקים – אחרי שיהודה וינשטיין יסיים את תפקידו – צוות לבדיקת התאבדותו של אפרים ברכה. חשוב מאוד ונחוץ מאוד. השאלה היא, האם ארדן לא מציב מראש את הגבולות לבדיקה הזאת, וכך קובע ממילא את תוצאותיה. ארדן אומר לביטאון "עורך הדין", שברכה היה "אדם בעל עשייה מפוארת", ומפרט מה לדעתו צריך הצוות לבדוק: מתן גיבוי לשוטרים בזמן חקירות מח"ש, מהירות ההחלטות והתגובות בנוגע לחקירות, וליווי פסיכולוגי למי שנתונים תחת מתקפה כמו ברכה. לדבריו, יש למנוע תופעה "שבה אנשים במערכת נתונים ללחצים שאין כדוגמתם". שאלות ראויות – אבל מוגבלות ואפילו צדדיות. ארדן אינו מדבר על שאלות הליבה: מדוע ברכה התאבד? מדוע מנעו וינשטיין ושי ניצן במשך חודשים את חקירתו באזהרה? האם היה ממש בחשדות נגדו? מדוע לא נלקח אקדחו האישי? כיצד נעלם הפלאפון של ברכה? ובמישור הכללי יותר: מה פתאום שיינתן גיבוי לכל קצין שנחקר במח"ש? האם ארדן רוצה שהמשטרה תחפה על עבריינים שבשורותיה? היכן עובר הגבול בין ביקורת לגיטימית וחקירה חיונית לבין לחצים והכפשות פסולים? אם ארדן מדבר רק מן השפה ולחוץ, כדי שיתאפשר להקים את הצוות ואז הוא יבדוק את השאלות המרכזיות – ניחא. אבל אם דבריו של ארדן משקפים את ההנחיות שבכוונתו לתת לאותו צוות, אזי חבל על זמנו. אני יכול לכתוב היום את המסקנות שלו.

אין זכות יסוד שאינה מוגבלת. אפילו הזכות לחיים אינה חסרת גבולות: המדינה אינה חייבת לספק כל תרופה לכל חולה, וזכותה לשלוח חיילים למות על הגנתה. גם הזכות לבחור אינה מוחלטת: לא צריך לשלוח קלפי לכל חולה המרותק למיטתו ואין מנגנון להצבעה של ישראלים בכל מקום בחו"ל. כך גם לגבי חופש הביטוי. חוק לשון הרע מאזן בינו לבין שמירת שמו הטוב של אדם, ובאותה צורה פועל חוק הגנת הפרטיות. הצנזורה נועדה להגן על ביטחון המדינה, ואיסורי פרסום נועדו להגן על עדים חיוניים ועל חקירות רגישות. לכן, לא כל דבר מותר להגיד בשמו של חופש הביטוי – ובוודאי שאסור להסתתר מאחוריו כדי לסייע למי שרוצים להשמיד את המדינה ולזרוק את כולנו לים. מה שעושה ארגון "שוברים שתיקה" מתקרב לבגידה. זהו סיוע לאויב במלחמתו בישראל. המטרה שלו איננה לתקן ליקויים. מי שרוצה לתקן ליקויים, פונה קודם כל לגורמים המתאימים – ובמקרה הזה: הפרקליטות הצבאית הראשית, נציב קבילות חיילים, חברים בוועדת החוץ והביטחון. נניח שכלו כל הקיצין ורוצים להוציא את הדברים לתקשורת – אז עושים זאת במקום שיש לו השפעה מעשית. אבל כאשר הולכים ומלכתחילה מפרסמים את הדברים – ונניח אפילו שהם אמת, או רק מקצת האמת – רק בחו"ל, רק בזירות שמטרתן להכפיש את ישראל, רק באוזני מי שרוצים לכבול את ידינו במלחמה בטרור, ברור לחלוטין שהמטרה אינה לתקן אלא לקלקל. לא לשמור על טוהר הנשק, אלא לסייע לטומאת הרצח. הגיע הזמן לפעול באמצעים חוקיים נגד אנשים כאלו. החוק קיים, ולא צריך להסס להפעיל אותו. בשדה המערכה המודרני, המתנהל בתודעה לא פחות מאשר בשטח ובזירה המשפטית לא פחות מאשר בזירה הצבאית, הכפשות כאלו מסייעות לארגוני הטרור בדיוק כמו מידע מודיעיני. ולכן גם הטיפול בהן צריך להיות בדיוק כמו בכל ריגול: מיידי, ללא היסוס וחסר פשרות.

אהוד אולמרט נזכר, באיחור רב, לגשש בכיוון של הסדר טיעון כולל – כזה שיסיים אחת ולתמיד את הפרשות הרבות בהן הוא מעורב. כעת יש על הפרק שלוש כאלו: תיק הולילנד, בו נדון ל-18 חודשי מאסר; תיק טלנסקי, בו קלושים מאוד סיכוייו להימלט משמונת חודשי המאסר שנגזרו עליו; ותיק ההדחה והשיבוש של משפטי ירושלים והולילנד, שם שיחותיו עם שולה זקן מהוות ראיה מוחצת נגדו בעבירות שעונשיהן המירביים מגיעים ליותר מ-20 שנות מאסר. הסדר כזה הוא נכון מבחינה ציבורית, בעיקר משום שיפנה משאבים של הפרקליטות ומשום שיחייב את אולמרט – אחרי שנים של הכחשות ושקרים – להודות בפשעיו. אבל הכל עניין של מחיר. 18 חודשים בחופף על הכל, כפי שמציעים סניגוריו – זה הרבה מעבר לגבול החוצפה והרבה לפני גבול ההיגיון. הפרקליטות צריכה להבהיר, שיש לה גבול תחתון של כמה וכמה שנות מאסר – ארבע-חמש נשמע הגיוני – ושבלי הסכמה לכך, אין על מה לדבר. כל הסדר אחר יהיה ביזיון לחוק, לשלטון החוק ולשוויון בפני החוק.

כל עבודה נמשכת לפי פרק הזמן המוקדש לביצועה – קובע החוק הראשון של פרקינסון. השופט בדימוס עודד מודריק מוכיח את אמיתותו של חוק זה. פרישתו בגיל 70 ושלושת החודשים המוקצבים לסיום פסקי דין לאחר מועד זה, הכריחו אותו לסיים את תיק בזק 11 שנים לאחר שהחל, את פרשת בולוס אחרי עשר שנים, את עניינו של יוסי נאמן לאחר שבע שנים, ואת זה של רונן בר-שירה – לאחר חמש (כאשר בר-שירה במעצר כל התקופה). השאלה שלי: למה לחכות עד שהשופטים חייבים לפרוש? למה לא להציב להם גבולות קודם לכן? הרי אם הם יכולים לסיים תיקים בגיל 70 ושלושה חודשים, הם יכולים לעשות זאת גם בגיל 68 וחמישה חודשים. לכן אני מציע לקבוע מועדי ביניים מחייבים. יש המון אפשרויות. למשל: חובה לסיים עד יום הולדת 67 את כל התיקים שהם בני למעלה משנתיים. חובה לסיים בכל שנה איקס אחוזים מהתיקים שנפתחים במהלכה. מי שלא יעמוד בזה – לא ייצא לשבתון ולא יוכל לעסוק בשום דבר פרט לשפיטה, ובמקרים קיצוניים יתבקש לפרוש. העיקר – שיהיה גבול ברור ומחייב. תראו שזה יעבוד.

השופטים מני מזוז, יצחק עמית ודפנה ברק-ארז נזקקו השבוע לעתירה למתן צו על תנאי בן משפט אחד: "אני מבקש שהיועץ המשפטי לממשלה יגיש תביעות פליליות נגד המעורבים במה שקרה לאשתי ז"ל ולי". לעתירה צורפו שני מכתבים בכתב יד ששלח העותר ליועץ המשפטי, ובהם – "בכתב יד צפוף ובאופן מקוטע ובלתי סדור, שלל טענות מטענות שונות לגבי התרחשויות שאירעו לפי הנטען לעותר ולאשתו המנוחה, אשר קשה מאוד להבין את פשרן", בלשונו של מזוז. העתירה כמובן נדחתה, אבל היא פחות יוצאת דופן מכפי שהייתם חושבים. כמעט מדי שבוע אני נתקל בעתירות הזויות לבג"ץ – חלקן של מטרידנים, חלקן של תמהונים וחלקן של מי שניכר שאיבדו את שפיותם. וכאן עולה שאלת האיזון בין זכות היסוד של הגישה לערכאות לבין המשאבים הציבוריים היקרים של בתי המשפט. הרי איננו רוצים לחיות במדינה בה עתירה תיבחן לפי מידת סבירותה או לפי מידת שפיותו של העותר, וברור מדוע. מצד שני, גם זכות הגישה לערכאות זקוקה לאיזונים ובלמים. דומה שהפתרון הוא בשניים. האחד: כאשר מדובר בעותרים סדרתיים מהסוגים הללו, יש להטיל עליהם הוצאות ממשיות ואולי גם להגביל את גישתם לבית המשפט אם לא ישלמו. השנייה: במקרים יוצאי דופן ביותר – למשל של לשון בוטה במיוחד כלפי המשיבים או איומים כלפי בית המשפט – ניתן לחסום הגשת עתירות דומות (כפי שעשה הנשיא אשר גרוניס במקרה אחד). אפשר לחשוב על עוד פתרונות, אך חייבים להציב באיזשהו מקום את הגבול.