כאשר אנו רוצים לבחון את יחסה של מדינת ישראל לאוכלוסיות מוחלשות בחברה שלנו, יש לבחון זאת על-פי הקריטריונים הייחודיים שמאפיינים את המדינה. מאז כינון המדינה ועד ימינו, מדינת ישראל מוגדרת בתור "מדינה יהודית ודמוקרטית". במאמר זה נציג את נקודת מבטה של היהדות ביחס לטיפול בסקטורים החלשים שבחברה, תוך כדי השוואה עם אופן הטיפול של המדינה בקבוצות החלשות הקיימות כיום.
ההשקפה של היהדות בעניין, מתבטאת בדרישה ברורה של נתינת יחס הולם וייחודי, אשר תוכל לשלב אותם בחברה ואף להיטיב את חייהם. דבר זה בא לידי ביטוי בדרכים רבות ומגוונות.
להלן כמה מהן: - התורה מנחה אותנו לתת צדקה לעניים: "כי יהיה בך אביון... לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון... כי פתוח תפתח את ידך לו... די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים ט"ו, ז'-ח'). מעניין לראות שהתורה לא נותנת התייחסות ספציפית לגבי הכמות שצריך לתת בפועל. כנראה שזה מעיד על כך, שהעיקר כאן הוא לא הכסף, אלא היחס האמפתי שלך כלפי אותו נזקק;
- התורה מדריכה אותנו לתת מעשר עני בשנה השלישית והשישית למחזור השמיטה, סך-הכל שנתיים במחזור של שבע שנים. מהות המעשר היא לתת עשירית מהיבול השנתי שלך לאותה קבוצה נזקקת. בניגוד למה שהיה ניתן לחשוב, היעד של המעשר הוא לא רק לעניים בלבד, אלא לסקטורים נוספים בחברה הסובלים ממעמד נמוך: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך, היוצא השדה שנה שנה... מקצה שלוש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך. ובא הלוי... והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו" (דברים י"ד, כ"ב-כ"ט);
- התורה מחייבת אותנו לתת מתנות מיוחדות לעניים, אשר ניתנות בנוסף למצוות הצדקה ומצוות המעשר המובאות לעיל. המתנות האלו מתחלקות לארבעה סוגים שונים, הרלוונטיים במיוחד לבעלי השדות: "פאה" (כמות מסוימת של תבואה בסוף השדה, שאותה אסור לקצור וצריך להשאירה לעניים), "לקט" (כמות קטנה של שיבולים הנופלת מידו של הקוצר בעת הקצירה ויש לתת אותה לעניים. כאשר מדובר בכרם, מתנה זו נקראת "פרט"), "שכחה" (תוצרת חקלאית שנשכחה במקום גידולה ובעיתים מסוימות צריכה להינתן לעניים) ו-"עוללות" (ענבים שגדלו ללא אשכול ואותם חייבים לתת לעניים). גם במקרים הנ"ל, אף על-פי שמדובר ב"מתנות עניים", לא מדובר בעניים בלבד. העניים הם שם קוד לכלל האוכלוסיות המוחלשות, לדוגמא: "ובקצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט. לעני ולגר תעזוב אותם.." (ויקרא כ"ג, כ"ב).
כאשר נשווה בין דרך התורה שהצגנו לבין התנהלות המדינה בפועל, ניתן לראות קווי דמיון מעניינים.
ראשית, המדינה מפעילה את "המוסד לביטוח לאומי" - המהווה סוג של קופת צדקה רחבת היקף לכלל האזרחים, תוך התייחסות ייחודית לאנשים החלשים שבה. רבים אומרים שדרך ההתנהלות של הביטוח הלאומי אינה מושלמת - ואף רחוקה מכך - אך אין ספק שהרעיון הכללי הוא ראוי ביותר ומהווה המשך ישיר למודל שהתנ"ך מתווה.
שנית, המדינה מעניקה תמיכה מסוגים שונים לעניים בכדי לחזק את מעמדם: למשל, ההחלטה להוסיף 6,000 שקלים לקצבת השלמת ההכנסה של זוג קשישים, כולל סיוע בשכר דירה או בדיור ציבורי (אתר גלובס, 2015). כמו-כן, יש לציין את ההחלטה לסייע בהפחתת ההוצאות של ניצולי שואה - כולל הוזלה ניכרת של חשבון החשמל (אתר "כל זכות", התעדכן לאחרונה ב-2014). חרף התמיכה של המדינה, מצבם של רוב "החברים" באותם קבוצות חלשות, עדיין נמצא בשפל המדרגה - אך יש להסתכל על ההיבט החיובי בהתקדמות של המדינה בעניין, בהתאם לחזון הנעלה של התנ"ך.
כולנו תקווה, שמדינתנו תמשיך להצדיק את תוארה כ"מדינת רווחה" ותוביל שינויי מדינות נוספים, שיסייעו לכלל האוכלוסיות החלשות שבחברה שלנו לחיות בכבוד ובראש מורם.
