בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בסיבוב השני של פרשת טלנסקי, אפשר לראות בצורה ברורה בין השורות את כעסם של השופטים
יעקב צבן ו
משה סובל. הם, שישבו בהרכב המקורי שזיכה את
אהוד אולמרט בפרשה הזאת, גילו שרימו אותם. עדותה של
שולה זקן והקלטות שלה הבהירו, כי היא שמרה על זכות השתיקה - ובכך מנעה את הרשעתו של אולמרט - משום שהופעלו עליה לחצים בלתי חוקיים וניתנה לה תמורה פלילית.
האם לשופטי בית המשפט העליון, שדנו בערעורו של אולמרט על הרשעתו (יום ג', 19.1.16), יש תחושה דומה? וזאת לזכור: מדובר באותו הרכב שזיכה אותו מחמת הספק באישום העיקרי בפרשת
הולילנד - 500,000 השקלים שנתן
שמואל דכנר לאחיו,
יוסי אולמרט. יושבים שם
ניל הנדל (שכתב את חוות הדעת המזכה),
יצחק עמית,
צבי זילברטל ו
עוזי פוגלמן שהסכימו איתו - וגם
סלים ג'ובראן שסבר בדעת יחיד שיש לדחות את הערעור.
חתימת הסדר הטיעון בתיק השיבוש של אולמרט מבהירה, שגם הזיכוי הזה הושג בדרך פלילית. אומנם ההסדר לא אומר מה הייתה זקן עשויה/עלולה לומר אם הייתה מעידה במשפט הולילנד במסגרת הסדר טיעון, אבל השופטים יכולים לדעת זאת היטב. לא נקח לעצמנו את כל הקרדיט ולא נאמר שהם קראו את המאמר שפורסם כאן מיד לאחר החתימה על ההסדר (יום ב', 18.1.16). כן נצא מתוך הנחה, שהם זוכרים את מה שכתבו בפסק הדין שפורסם רק לפני שלושה שבועות: זקן סיפרה שדכנר סיפר לה שאולמרט ביקש ממנו לסייע ליוסי. ואם הם בכל זאת העיפו מבט באותו מאמר, הם יודעים גם שזקן העידה שקישרה טלפונית בין אולמרט לדכנר כדי שהראשון יודה לאחרון.
ההסתייגות של הנדל קשה מאוד לדעת מהן תחושותיהם הפנימיות של שופטי העליון. הם מספיק מנוסים ומקצועיים כדי להסתיר זאת. אבל היה רגע אחד בו נדמה היה, שיש משהו במחשבה שהתחושה הזאת קיימת. היה זה כאשר הנדל - דווקא הוא מבין חמשת השופטים - הסתייג בלשון בוטה-משהו מבקשתו של אולמרט לרצות בחופף את עונשי המאסר בפרשות הולילנד וטלנסקי. "למה שיהיה מבצע - אחד פלוס אחד?", שאל בניסוח מאוד לא-משפטי.
מעבר לכך, ההרגשה בדיון ובסיומו הייתה, שהשופטים לא קונים את הטיעונים של עו"ד
איל רוזובסקי. הם הרבו לקטוע אותו בשאלות, הקשו עליו ואף אמרו במפורש שחבל על הזמן בכמה מן הטענות שלו. הדבר בלט במיוחד לנוכח העובדה שאת נציגת הפרקליטות, עו"ד
נעמי גרנות, הם כמעט לא הפסיקו והוויכוח היחיד איתה היה בשאלה האם יש מקום לטעון עקרונית בסוגיית עבירת המרמה והפרת האמונים.
הייתה עוד הערה חשובה מאוד, שגם היא באה מפיו של הנדל. "אדוני רוצה שנתערב בקביעות עובדתיות?", שאל רטורית את רוזובסקי. משמעות הדברים ידועה היטב: ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית. במקרה הנוכחי, בית המשפט המחוזי קבע עובדתית שהתשלום שקיבלה זקן מהקופה הסודית היה עבור עבודות פרטיות - וזוהי ליבת הרשעתו של אולמרט. אם בזה העליון לא יתערב, הערעור יידחה.
טיעון מפולפל ולא משכנע רוזובסקי ודאי מבין זאת גם הוא, ולכן השליך את יהבו על טיעון משפטי לפיו אולמרט לא קיבל במרמה את הנחת דעתו של
מבקר המדינה בדבר דיווח מלא על רכושו. בית המשפט המחוזי קבע, שהשימוש הפרטי בקופה הסודית הפך אותה לחלק מרכושו הפרטי של אולמרט, הוא היה צריך לדווח עליה למבקר לפי כללי ועדת אשר, ומשלא עשה זאת - קיבל דבר במרמה. זהו הסעיף החמור מבין השניים בהם הורשע אולמרט (לצד מרמה והפרת אמונים), ולכן אך טבעי היה שרוזובסקי יתמקד בו.
אלא שהטיעון שלו, חייבים להודות, לא היה משכנע - בלשון המעטה. לשיטתו של רוזובסקי, אולמרט לא עשה שום דבר בפועל אלא רק במחדל - נמנע מלדווח על הקופה. עבירה במחדל מחייבת הפרה של דין או חוזה, וכללי ועדת אשר אינם כאלה - אז אין כאן קבלת דבר במרמה. השופט צבי זילברטל, במחווה מאוד לא אופיינית לשופטי העליון, ביצע פעמיים תנועת יד קלה שאותתה על תמיהתו לנוכח הטיעון המפולפל הזה. הוא העיף מבט לעברו של הנדל - כן, שוב הנדל - והלה אמר לרוזובסקי שהדברים בעייתיים: אולמרט הרי עשה מעשה, הגיש דיווח חלקי וכוזב, הסביר הנדל.
אחרי ארבע שעות של דיון, דומה שהסיכויים לדחיית הערעור גדולים משמעותית מזה שהוא יתקבל. האם העליון יקל בעונש? נראה שלא; שמונה חודשי מאסר בפועל אינם חורגים בצורה קיצונית ממתחם הענישה הסביר. האם הוא יפעיל אותו בחופף לעונש במשפט הולילנד? נראה שלא; גם משום שאין לכך הצדקה עניינית, וגם - וכאן נסיים במה שפתחנו - שהשופטים בתיק טלנסקי מבינים שרימו אותם בתיק הולילנד, וזו הדרך שלהם לתקן במשהו את המעוות.
