אין זה סוד שמרבית החקלאים אינם מסוגלים להתפרנס מהחקלאות וזאת ממספר סיבות.
גודל החלקות העומדות לרשות החקלאים אינן עונות על צורך מינימלי של פרנסה. פעם, מדונם שניים של חממות ציפורן, הייתה מתפרנסת משפחה שלמה. פעם היו מוכרים "פרדס חסכון" בגדלים של חמישה ועשרה דונם, כפנסיה לשעת הזיקנה. היום זה לא מספיק.
גיל החקלאים שהם מבוגרים ועתידם כבר מאחריהם, אינו מאפשר להם עבודה אינטנסיבית בחקלאות, ומאידך אין להם פנסיה ראויה.
כמו-כן, איכות הסביבה והשמירה על חיינו דורשת (ובצדק) הפחתת הריסוסים והדשנים הכימיים, וזה אומר פחות יבול, במיוחד באזור המרכז. בנוסף, מחירי המים שהפכו לבלתי נסבלים, אינם מאפשרים עיבודים זולים ויש צורך במציאת תחליפים.
לא רוצים למכור למציאת, או פיתוח זנים חדשים וגידולים חדשים, נדרשות עשר עד חמש עשרה שנה במקרה של הצלחה. גידולי בקר ועופות דורשים מכסות גדולות, וטכנולוגיה מתקדמת שעולה כסף רב.
נכון, מרבית המשקים ערכם מבחינה כספית הוא רב, אולם עם זה לא הולכים למכולת, ואין גם לשכוח כי החקלאים ברובם לא רוצים למכור את הנחלות, שבהן השקיעו את דמם, מרצם וזיעתם.
ראשוני ההתיישבויות שחתמו על חוזים עם הקק"ל ו/או הסוכנות הכניסו, בעדוד הגורמים המישבים, את המשפט האומר כי המשק ניתן להם לפרנסתם, דהיינו לא רק לחקלאות, אלא לכל דבר שיכול לעזור בפרנסת המשפחה. בהמשך קיבל משפט זה ביטוי גם בתוכניות בניין העיר שהוכנו לישובים אלו.
בתביעות רבות במושבים ובקיבוצים, אושר תכנונית להקים מפעלי תעשיה זעירה ובתי מלאכה. מאחר שמרבית החקלאים החלו להשכיר לולים ישנים לאחסנה, וכן מחסנים, בתי אריזה ועוד, הוקמה ועדת קדמון לפני כשלושה עשורים על-ידי משרד החקלאות, והיא הגדירה את המושג פל"ח, דהיינו פעילות לא חקלאית. הוועדה הציעה הגדרות משלימות לפעילות זאת, תוך שהיא ממליצה לאפשר זאת במושבים, והממשלה אישרה זאת, אלא שהיישום לא נעשה עד היום.
מדיניות קרקעית הולמת שר החקלאות
אריאל שרון ז"ל אישר זאת בהיותו הממונה על ממי (היום רמי), אלא שהרשויות הגדולות והחזקות, שחששו מאובדן הכנסות התנגדו לכך, ואף הגישו בגץ בעניין. קוצר הראות של הממשלה ובית המשפט העליון שלא צפו את העתיד לבוא, שבו בין חדרה לגדרה לא יהיה מקום לבניית בתים, קיבלו עתירה זו, והתוצאה - כמו עתירת הקשת הדמוקרטית המזרחית שהתקבלה, ויצרה בין השאר את מצוקת הדיור אותה אנו חווים כבר כעשור.
איני יחיד בדעתי זאת. אני מכוון לדעת גדולה ממני, פרופ' אלתרמן שאמרה וכתבה זאת עם קבלת העתירות, ולאחרונה הוציאה ספר העוסק בכך.
אלא שרמי שאמונה בין השאר על מדיניות קרקעית הולמת, ומשרד החקלאות, שהפסיק לדאוג לחקלאים, והוא דואג ליצוא חתולים לחו"ל, הביאו לקריסת החקלאות, ויחד עם זה גם של ההתיישבות החקלאית. נסיונות להעביר החלטות למימוש פל"ח, הביאו לדברים הזויים, כמו שמי שרוצה להכשיר את הפל"ח במשקו ישלם רטרואקטיבית את דמי השימוש הלא חקלאיים בנחלה שבע שנים אחורה.
רישום של חלקת המגורים והשימושים החורגים בנחלה יעשה עם תשלום של 33% מערך הנחלה העכשוי, כלומר, החקלאי והישוב השביחו את ערך המקרקעין, השקיעו בתשתיות, הקימו מבני ציבור, ועכשיו הם גם צריכים לשלם על כך מס, דבר שאין לו אח ורע במקומות אחרים, ובפרט לא בערים ובמועצות המקומיות. שם ההשקעות הן של המדינה באמצעות הרשויות.
עיניים פקוחות בעוד שבמקומות אחרים כגון ערי הפיתוח, הממשלה נותנת מענקים להקמה והזזת מפעלים ונושאים אחרים, בעוד שהממשלה הקימה גופים מיוחדים שעוסקים בעזרה וסיוע לעסקים קטנים, לחקלאי הקטן היא עושה אחרת. זה מנהג של איפה ואיפה כלפי החקלאי הבודד.
כלל ידוע הוא בחוק הישראלי כי אין חוקים רטרואקטיביים. לא מחוקקים או מתקנים את חוק מס הכנסה, כך שגובים רטרואקטיבית מס גבוה יותר. יתר על כן, כאשר רשות מקומית מוצאת כי גבתה בחסר ארנונה, משום שהמידות לא היו נכונות, היא אינה גובה רטרואקטיבית את ההפרש, אלא מכאן ואילך. כנ"ל אם מצאה כי מבנה (במקרה של החקלאי מחסן) היה מושכר מזה זמן ולא שילם ארנונה. היא אינה זכאית לגבות זאת עד 7 שנים אחורה סתם כך אלא אם הוכח כי אכן היה בשימוש.
כאשר הייתה בעיית מגורים עם העלייה הגדולה בשנות ה-90, התגייסה כל ההתיישבות העובדת לטובת זה, ובהוראת שעה הסבה קראוונים, בתי אימון, מחסנים ועוד למגורים. אז הייתה ממשלה (בעיקר אריק שרון ז"ל ו
אלי ישי יבדל לחיים ארוכים) שעיניהם היו פקוחות לרווחה, ולא צרות מקנאה שמא החקלאי ייהנה מהכנסה נוספת ועשו זאת. כיום האפשרות הזאת חיה ונושמת, אבל אין מנהיג בישראל ולא מנהיגות וחבל כי כולנו מפסידים מכך.
