בתחילה נראה היה שהבית היהודי המתחדש בארץ ישראל יתפרס על שני צידי נהר הירדן. זו הייתה רוח הדברים בימי הכרזת בלפור ב-1917 וגם לאור ועידת סן רמו ב-1920. אך בין 1921 ל-1922 עלה הכורת על המרחב הטריטוריאלי של עבר הירדן, עם מתן השטח לאמיר עבדאללה והקמת ישות עבר-ירדנית שבירתה רבת-עמון. הציונות שהפסידה את מזרח המולדת הייתה אמורה לקבל פיצוי יקר ערך, עם מעבר עתידי של ערביי מערב הירדן למזרחו. על תוכנית זו התבטא אלק קירקברייד, נציג בריטי בכיר, "שהאזורים הבלתי מפותחים מזרחית לנהר היו מיועדים לשמש עתודת קרקע ליישוב מחדש של הערבים (ממערב לירדן) ברגע שהבית הלאומי של היהודים בארץ ישראל, שהתחייבו הבריטים לקדם, היה לעובדה מוגמרת". על נהר הירדן אפוא אמור היה להיקבע גבול ומתווה של היפרדות, ואולי דו-קיום בשלום.
ברצוננו להציע שממלכת ירדן היא המקום למקד בו את המאוויים של הפלשתינים כסוג של בית לאומי.
הגירה כתופעה בינלאומית תנועות דמוגרפיות ונדידות אוכלוסין הן תופעות מצויות וניכרות ברחבי העולם וההיסטוריה, והן בעלות איפיונים מגוונים:
- גירוש בכפייה - כמו של יהודים מספרד ב-1492, של למעלה ממיליון ארמנים על-ידי הטורקים בין 1.16 ל-1917, ושל 12 מיליון גרמנים מפולין וצ'כוסלובקיה לאחר מלחמת העולם השנייה.
- מנוסה בעת סכנה ומלחמה - כמו של 5 מיליון הינדים מפקיסטן להודו ו-6 מיליון מוסלמים שנסו מהודו לפקיסטן ב-1947, ושל 2 מיליון דרום סודנים שברחו למדינות שכנות בשנות מלחמת האזרחים באפריקה.
- חילופי אוכלוסין - כמו של טורקים מוסלמים מיוון לטורקיה ושל נוצרים אורתודוכסים מטורקיה ליוון בשנת 1923, ושל יהודים מארצות ערב לישראל וערבים מישראל למדינות ערב בין 1947 ל-1950.
- הגירה ובריחה - כמו עזיבתם של הצרפתים את אלג'יריה ושל לבנים אירופיים את קניה ורודזיה/זימבבווה, של יהודים מברית המועצות ממניעים לאומיים ציוניים, ותנועת מוסלמים עצומה מאפריקה ואסיה לאירופה היום.
- הגירה פנימית - כמו מעבר חופשי של אמריקנים מצפון המדינה לדרומה, ועזיבה של אנגלופונים את חבל קוויבק הצרפתי שבקנדה לחבל אונטריו. בני אדם עוברים אפוא בהמוניהם בשל פחד, בשל מאמצי הישרדות ובמטרה לשפר את מצבם.
הגירה כנוהג פלשתיני מפעלי פיתוח והשוק הכלכלי של התנועה הציונית עוררו טעם ותיאבון לחדירה בלתי חוקית של 50 אלף ערבים לארץ בין 1919 ל-1939 בחיפוש אחרי תעסוקה. ערים ללא נוכחות יהודית, כמו שכם וחברון, לא חוו גידול באוכלוסייה הערבית, להבדיל מגידול שהתרחש בסמוך לריכוזים יהודיים. כך למשל בחיפה הוכפל מניין הערבים רק בעשור שבין 1922 ל-1931, וזינק עד 1947 ל-70 אלף בני אדם לצד אוכלוסייה יהודית שמנתה 74,000. האויב הציוני היה אפוא גם מפרנסם של הערבים.
אך הייתה גם הגירה של ערבים ממערב הירדן לכיוון מזרח. תעסוקה במינהל ההאשמי משכה ערבים להשתכן אצל האמיר עבדאללה. ב-1947 וביתר שאת בהמשך מערבולת המאורעות, החלה בריחה המונית של ערבים מארץ ישראל המערבית לירדן, סוריה, מצרים ולבנון, בעוזבם בית, עץ ושדה. קרוב ל-100 אלף ערבים חצו את הנהר לעבר הירדן, ועוד למעלה מ-200 אלף נסו משטחה של המדינה היהודית ב-1948 להרי יהודה ושומרון שבשליטת האמירות. כך קלטה ירדן אוכלוסייה פלשתינית של 300 אלף פליטים.
כ-200 אלף אנשים, ואולי אף יותר - כשליש מתושבי יהודה ושומרון - עזבו את האזור בשנות השלטון הירדני בין 1948 ל-1967 והשתקעו בעבר הירדן המזרחי. ביניהם היו שהמשיכו ליעדים רחוקים יותר. בימי מלחמת ששת הימים ביוני 1967 ובחודשי הקיץ היגרו עוד 200 אלף ערבים לירדן גופא. על-פי הנתונים, בין 1968 ל-1988 עזבו עוד 200 אלף פלשתינים שנטשו את יו"ש, מפחד ממלחמה ומשאיפתם לרכוש השכלה ולהשתלב במקומות עבודה. כך, הפכו המהגרים את עבר הירדן למוקד פלשתיני קולקטיבי ראשי במזרח התיכון.
ישראל וסוגיית ההגירה עם התבססות השלטון הישראלי ביהודה ושומרון ב-1967 נקטה ישראל מדיניות פתוחה וליברלית, שבין סממניה חופש ביטוי ותנועה, קידום של מערכות החינוך והבריאות, הקמת חמש אוניברסיטאות וגישה לשוק העבודה הישראלי. בניית ישובים יהודיים ביו"ש סיפקה לפלשתינים עבודה ודרבנה אותם להישאר במקום. כאשר אזור התעשיה של ברקן שבשומרון מתפאר בהעסקת 3,000 פלשתינים לצד 3,000 יהודים כהוכחה של דו-קיום בשטח, יש אומנם הישג טקטי מרשים לתדמית של השלטון הישראלי. אבל זה בא על חשבון כשל אסטרטגי צורם. מפעל המתנחלים הבוגר והמצליח, שמעסיק אלפים רבים של ערבים בענף הבנייה, פועל באופן אירוני לעכב ולבלום הגירה פלשתינית עוד יותר משמעותית.
עקב פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, עד כ-20 אלף בני אדם יצאו במשך העשור לאחר מכן לגדה המזרחית ומשם המשיכו עד לאירופה ואמריקה. המכון ללימודי פיתוח באוניברסיטת ביר זית פרסם ממצאים מסקר שערך ב-2007 המצביעים על כך ש-43 אחוז מן הצעירים הפלשתינים בין גיל 18 ל-29 מעדיפים להגר. כהמחשה בולטת לכך דווח על כך שמאזן כניסות-יציאות של ערביי יו"ש עומד על 25 אלף פלשתינים נטו שיצאו ב-2006 את יו"ש, חלקם בדרכם למדינות עתירות הנפט של המפרץ הפרסי. בנוסף, הוגשו עשרות אלפי בקשות להגירה לאירופה ולשאר יעדים במערב.
אכן יש גורמים המעודדים הגירה: רמת אבטלה גבוהה ביו"ש שעמדה ב-2013 על 25 אחוז; ראיית הרשות הפלשתינית כמושחתת ובלתי אהודה; רמת מחירים מופקעת; פעילות ביטחונית ישראלית מתמדת ומציקה המלווה במעצרים יומיומיים; בניית גדר-ההפרדה ופעילות התיישבות באזורים שונים ביו"ש. מצד שני היו גורמים שבלמו זרם הגירה מוגבר: המדיניות הישראלית שמעניקה גישה מבוקרת אך רציפה לכ-70 אלף פלשתינים לשוק העבודה בישראל למצוא מקורות פרנסה, בנוסף לעוד 20 אלף שעובדים בישובים היהודיים. ברור אפוא שכל האטה בפעילות הכלכלית בישראל תשמש זרז להגירה ערבית לכיוון לירדן.
ירדן הפלשתינית האוכלוסייה בירדן היום מונה למעלה מ-6 מיליון תושבים, שעל-פי הערכה, שני שלישים הם ממוצא פלשתיני. אפילו לשכת הסטטיסטיקה הפלשתינית דיווחה ב-2006 כי 56 אחוזים, אך יש להניח שיותר מכך, מתושבי ירדן הם פלשתינים. בירת רבת עמון היא העיר הפלשתינית הראשית בעולם.
ראוי לציין את ההשתתפות הניכרת של פלשתינים במערך השלטון הירדני בגדה המזרחית. היו לפחות 6 ראשי ממשלה, חברי פרלמנט רבים ופקידים רמי דרג פלשתינים. אנשים ממשפחת עבד אל-האדי משכם, משפחת רימאווי שמוצאה מבית רימה צפונית מרמאללה, וממשפחת ריפאעי מצפת, היו לנציגי העילית העבר-ירדנית. שר החוץ נאסר ג'ודה נולד ברבת-עמון, אך אביו מרמאללה. בין שרי הממשלה היו ילידי בית-לחם ושכם. יו"ר הבית העליון של בית המחוקקים טאהר אלמצרי הוא בן למשפחה מיוחסת משכם. פלשתינים בולטים בין האקדמאים, עורכי-דין, מהנדסים ועיתונאים המובילים בירדן. אין מקום להתפלא מניידות הפלשתינים מיהודה ושומרון לעבר הירדן המזרחי, כי למעשה, המהגרים נעים בתוך מרחב ערבי-מוסלמי רק כמה ק"מ מזרחה.
כך הפכה ירדן למדינה מחליפת פלשתין, וחסרי המדינה הפלשתינים היו למעשה חלק הארי של מזרח פלשתין - היא ירדן. בלי אומר ודברים מפורשים הפלשתינים הם ירדנים.
מפה חדשה המטרה הציונית העליונה, מאז שיצאה לדרכה התחייה הלאומית היהודית, הייתה להביא לארץ כמה שיותר יהודים ולהפחית או לצמצם את גידולו של הציבור הערבי שבה. ברל כצנלסון מראשי תנועת העבודה, שעל-רקע המלצות ועדת פיל אמר באוגוסט 1937 כי הערבים "לא יפסידו על-ידי העברתם ואנחנו ודאי לא...זה מכבר סברתי כי זהו הטוב בפתרונות...כי הדבר הזה מוכרח לבוא ביום מן הימים...האמנתי ועודני מאמין כי עתידים לעבור לסוריה ולעירק (עוד רחוקות מירדן השכנה)". באותה עת הביע זאב ז'בוטינסקי את דעתו כי: "אם יתברר כי הערבים יעדיפו להגר, הרי מותר לדון באפשרות כזו בלי שמץ של צער בלב".
דוד בן-גוריון הורה על גירוש ערביי לוד ורמלה במהלך מלחמת העצמאות והצטער כשראה בנצרת "כל כך הרבה ערבים".
ישראל יכולה לעשות רבות לקידום תוכנית-פעולה אסטרטגית לאומית לעידוד הגירה פלשתינית מזרחה. תוכנית מעין זו תציע לייצר מציאות ביטחונית, פוליטית, כלכלית וחברתית שתכביד על חיי הערבים, ובמקביל - תזרע פיתויים כאבן שואבת למעבר חופשי לירדן. על כך הציע
יצחק רבין ב-1973 (
מעריב, 16 לפברואר): "את בעיית פליטי עזה לא צריך לפתור בעזה, ולא באל-עריש, אלא בגדה המזרחית בעיקרה. הייתי חותר למינימום פליטים בגדה המערבית...ניתן לדעתי, להביא לתזוזה אוכלוסייה על בסיס אחר מאשר שימוש בכוח. אני רוצה ליצור תנאים, שבמשך עשר-עשרים השנים הבאות, תהיה נדידת אוכלוסייה טבעית לגדה המזרחית". לתשומת ליבם של מהללי "מורשת רבין": יש בין סעיפיה גם חזון ההגירה הפלשתינית.
תוכנית "שתי המדינות לשני עמים" - האחת בארץ ישראל המערבית והשנייה במזרחה - תוכל עם שינוי מקום להביא ברכה בארץ ישראל כולה ובמזרח התיכון כולו. זאת, בתנאי שהמדינה הערבית תהיה ממוקמת מזרחית לנהר, ולא מערבית לו. הזזה קלה כזו תפריד בין המדינות על קו המים ותעניק לפלשתינים טריטוריה גדולה פי-שלושה משטחי מדינת ישראל בין הים והנהר. פתרון מדיני של שתי מדינות בגרסה המוצעת כאן נובע מהכרה מזרח תיכונית עתיקת יומין, כי "הם חיים ביחד כי הם חיים בנפרד".
בהפיכתה של הממלכה ההאשמית למדינה ערבית-פלשתינית מובהקת, במתכונת שלטון זו או אחרת, תעבור ירדן שינוי במרקם הפוליטי והתרבותי שלה. תמורה מעין זו התממשה במקומות אחרים, כמו למשל ברפובליקה של דרום אפריקה שהכירה בזכותו הדמוקרטית של הרוב השחור במקום המיעוט הלבן. כך יקרה כשירדן תיהפך למדינת הרוב הפלשתיני עם ביטול משטר המיעוט ההאשמי-בדואי.
אומנם ישראל וירדן מקיימות דפוס ארוך השנים של תיאום ביטחוני, ומנהלות דו-שיח מתמשך בשלל נושאים מדיניים. אבל זו העת להחליף את קו המחשבה האסטרטגי. את הפתרון של "השאלה הפלשתינית" יש למקם במרחבי שטחה ירדן, שבמקור הייתה אמורה להיות מדינה לערביי האזור. בה יש גם לשקם את הפלשתינים מיו"ש, עזה, ועתה גם מסוריה ולבנון. אין לבצע שיקום כזה על חשבונה של מדינת ישראל, שאין לה השטח הנדרש ולא העומק החברתי להכילו. את השיקום והתיישבות יש לבצע בסיוע בינלאומי נדיב. הפתרון יצייר מפת מזרח-תיכון חדש של סדר מדיני חדש שבמסגרתו יהיו שלוש מדינות מגובשות: ישראל היהודית, ירדן הפלשתינית ולבנון עם חיזוק המרכיב הנוצרי. בכך ינצחו הצדק והשכל בסערת ימי האזור המשברי שלנו.
