בנימין נתניהו כמו
גולדה מאיר 1973 (ה"מחדלטורית" הגדולה לפי דוח ועדת אגרנט) אינו מנהל מדיניות חוץ, אלא מקפיד על שימור הסטטוס-קוו, ניהול הסכסוך, "גחלים לוחשות", קיפאון מדיני וניהול הקונפליקט הישראלי-פלשתיני ונגזרותיו האזוריות, האירופיות והגלובליות על אש קטנה.
אומנם נישאה הצהרת "שתי המדינות" באוניברסיטת "בר-אילן", אך הדרך היא דרך הקיפאון שיכול להביא ל"מדינה דו-לאומית", או לפיצוץ מלחמתי-מדיני-ולדה-לגיטימציה גלובלית של ישראל. זה כולל: חרם גלובלי בסגנון החרם על דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד. דהיינו, "יום כיפורים" של דה-לגיטימציה. גם בארה"ב נשחק מעמדה של ישראל. ואקום מדיני משתק הוא מתכון למשברים קשים.
בנימין נתניהו הגדיל לעשות, אף מעבר למעשי גולדה מאיר, והשאיר את משרד החוץ ללא שר בקדנציה הרביעית שלו. משרד החוץ ושירות החוץ שבו עוברים שינויים אירגוניים ותקציביים שמשבשים את אפקטיביות המשרד. קיימת כוונה לסגור נציגויות, לא מעטות אינן מאוישות והסגל הדיפלומטי נתון בדה-מורליזציה. לברזיל החשובה מייעד נתניהו את
דני דיין כשגריר כשכבר ארבעה חודשים נדחה על-ידי הנשיאה דילמה רוסף מסיבות משמעותיות. גם באיטליה ממנה נתניהו את פיאמה נירינשטיין, צירת הפרלמנט האיטלקי לשעבר מטעם
מפלגת סילביו ברלוסקוני, כשגרירת ישראל. מדובר בהתנהלות דיפלומטית לא ראויה בלשון המעטה. מינוי זה מעורר התנגדות בקהילה היהודית באיטליה, בשל השלכותיו על מעמדם ויצירת דימוי בעייתי של "נאמנות כפולה".
בראש המשרד עומד בנימין נתניהו שמחזיק בתיק כראש
ממשלה, שאין לו זמן לעסוק בנושאי המשרד. סגנית השר היא
ציפי חוטובלי חובבת העלייה המתריסה להר-הבית ובעלת עמדות מדיניות לא מקובלות בעולם בלשון המעטה.
יצחק הרצוג,
אביגדור ליברמן,
יאיר לפיד מתבטאים בנושא פירוק סמכויות ואחריות משרד החוץ ופיזורן בין 8-6 משרדי ממשלה, כחלק מהרצון לגמדו ולהחלישו. התהליך שבנימין נתניהו מעביר את משרד החוץ דומה למעשיו ב"
רשות השידור" ("חיסול"), ובחברת "דואר ישראל" ("הרס-יוצר").
כדי להתמודד עם המצב המתואר הוקמה בכנסת שדולה לחיזוק מערך החוץ הישראלי. זאת בראשות ד"ר
נחמן שי מ"
המחנה הציוני", בהשתתפות ח"כ
ציפי לבני מ"המחנה הציוני", ח"כ מיכאל אורן מ"כולנו", שהיה שגריר ישראל בארה"ב ואחרים. מתקיים שיתוף פעולה ביניהם לבין עמותת "מתווים - המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית", בראשות ד"ר נמרוד גורן ובהשתתפות פרופ' יוסי שֶיין, ראש בית הספר לממשל ומדיניות ולימודי דיפלומטיה, באוניברסיטת תל אביב ואחרים.
במשרד החוץ קיים "מרכז מחקר", אשר השפעתו כיום אינה רבה על עיצוב מדיניות החוץ של ישראל. במקום זאת מתייעץ נתניהו עם "המועצה לביטחון לאומי", אשר האוריינטציה שלה אינה מדינית אלא ביטחונית.
גם ועדת החוץ והביטחון של הכנסת עוסקת ברוב המכריע של פעילותה בנושאי ביטחון, כשחלק קטן ביותר מדיוניה עוסק במדיניות החוץ של ישראל. ונשאלת השאלה האם לא הגיע הזמן להפריד את הוועדה לשתי ועדות, ראשית לחוץ לחוד ולביטחון בנפרד מהחוץ. זאת כדי ליצור ועדת כנסת עם אוריינטציה ברורה של יחסי חוץ במישור האסטרטגי האקטיבי והטקטי.
עיקר דיוני ועדת חוץ וביטחון בנושאי מדיניות חוץ מתקיימים בוועדת המשנה למדיניות חוץ, הסברה ומאבק מדיני, שרוב דיוניה חסויים והיא מפקחת על מערך החוץ וההסברה של מדינת ישראל.
נוהל מדיניות החוץ של ישראל המובל על-ידי בנימין נתניהו אישית הוביל לדומיננטיות במאבק חסר התוחלת בהסכם הבינלאומי עם אירן בנושא הגרעין, תוך הרעה גדולה של היחסים עם ארה"ב ותשלום "מחירים" רב-ממדיים לא סבירים.
גם כיום מובילה כנראה מדיניות החוץ האוקסימורונים המזגזגת וההפכפכה של נתניהו לאופוזיציה גרועה של העדפת הציר האזורי הריאקציוני בראשית
ארדואן-סלמן (סעודיה)-קטר- (כולל הקלות בנמל עזה) על הציר המובל על-ידי
ולדימיר פוטין (שלו זכויות הפקת הגז הסורי-עלאווי). ציר זה כולל את: מצרים (של סיסי)-קפריסין (אנסטזיס)-יוון (ציפראס) וירדן. המכנה המשותף בין מדינות אלה הרוצות בישראל כשותפה הוא אסטרטגיית ביטחון איזורי בהפקת הגז הטבעי, והנפט (אם אכן יימָצא) במים הכלכליים באזור (בין ישראל לקפריסין קיים גבול מוסכם של מים כלכליים). כך צריך להיעשות גם עם מצרים: שיתוף הפעולה צריך להתקיים גם ב"תהליך ברצלונה" מול
האיחוד האירופי, שלצידו פועלת האסיפה הפרלמנטרית הים-תיכונית, שראש הסיעה הישראלית בת כ-12 צירים בה כיום הוא ח"כ
עמיר פרץ.
לישראל קשה להמעיט בחשיבות העצומה של יחסיה עם קפריסין, שבזכותה היא "מדינה גובלת" באיחוד האירופי. בזכות הקשר עם קפריסין יכלה ישראל ל"חרם הערבי" בזמנו. גם היחסים עם יוון שהיא מדינת האם בתרבותה של קפריסין חשובים.
לקפריסין תפקיד חשוב בשבירת כל מצור וחרם ימי ואווירי עתידי על ישראל ולחלופין שיתוף נמלי הים והאוויר של ישראל עקב פוטנציאל מתקפות טילים עתידיות. קיימים שיתופי פעולה מת עם קפריסין גם בנושאי ביטחון בינלאומי (בקפריסין ממוקמים בסיסים בריטיים חשובים). לקפריסין גם מורשת חשובה של חברות בחבר העמים הבריטי ובארגון המדינות הבלתי מזדהות.
ישראל, יוון וקפריסין ההלנית-יוונית ומצרים הן ציוויליזציות עתיקות עם פוטנציאל לברית הציוויליזציות העתיקות במזרח הים התיכון. זה מנוף אדיר לתיירות אזורית במזרח הים התיכון ולסיורים. ולדימיר פוטין שינה את יחסי הכוחות במזרח התיכון באופן מהותי ובנימין נתניהו יודע זאת.
עדיף ללכת עם הציר הרוסי, כי לרוסים כוחות ואמצעי לחימה אדירים המוצבים בסוריה בפיקוד הגנרל אלכסנדר דבור ניקוב. זה משנה מהותית את מאזן הכוחות במזרח התיכון. עם פוטין לא כדאי לשחק במשחקי התגרוּת, באמצעות פלירט מתריס עם ארדואן. פוטין אינו
ברק אובמה שבו ניתן היה להתגרות ללא כל הצדקה והיגיון מדיני הנגזר משמירת האינטרסים החיוניים האמיתיים של הביטחון הלאומי הישראלי.
מכל הסיבות שצוינו, למדינת ישראל נחוצה מנהיגות פוליטית רציונלית, פרגמטית, מתונה ושקולה במשרד החוץ, שתעצב מדיניות חוץ הנגזרת מביטחונה הלאומי.
אני מאחל למדינת ישראל תואם
משה שרת חדש בראשות משרד החוץ.
