ליועץ המשפטי שלום

הדבר החשוב ביותר הוא להחזיר את הייעוץ המשפטי למקומו הטבעי והנכון: ייעוץ. לא קבלת החלטות, אלא סיוע בקבלתן וביישומן. לא התווית מדיניות, אלא גידור חוקי ומשפטי שלה. לא עוד המושל המשפטי אלא היועץ המשפטי. יועץ חשוב ביותר, שלטובת כולנו צריך להיות חזק ועצמאי – לא פחות, אבל גם לא יותר. מבחינה זו, נקודת ההתחלה של אביחי מנדלבליט, שיש הרואים אותה לגנותו, יכולה להיות מאוד לזכותו: הקירבה בינו לבין הממשלה לה הוא מייעץ. לא צריך להתבייש בכך. זכותה – לא, חובתה – של ממשלה למנות לתפקידים בכירים את מי שרואים איתה עין בעין ויכולים לסייע לה לממש את המדיניות לשמה נבחרה. לכל סוגיה יש שתי פנים, במיוחד בתחום המשפטי; היועץ המשפטי צריך לעשות כל מאמץ אפשרי כדי למצוא את הדרך החוקית והתקינה ליישום רצונה של הממשלה. לא בכל מחיר, כמובן – אבל בכל מאמץ.

חלק מהשינוי עליו דובר בפיסקה הקודמת צריך להתחיל ברטוריקה. מעולם לא הצלחתי להבין מהיכן נטלו היועצים המשפטיים את העוז, שלא לומר החוצפה, להוציא הנחיות לשרים. כן, זו הכותרת של לא מעט מסמכים שיוצאים תחת ידיהם. ממתי היועץ מנחה את מקבל העצה? הרי אם הרמטכ"ל היה מוציא הנחיות לממשלה – כולנו היינו צועקים "פוטש!" והוא היה עף מתפקידו תוך יממה. היועצים המשפטיים ביצעו פוטש דומה – וכולם משלימים איתו. זה חייב להיפסק. מההנחיות – להנחות. תקופתו של יהודה וינשטיין "הצטיינה" בהנחות שנתן לבכירים החשודים בפלילים. זה התחיל עם סגירת התיק נגד אביגדור ליברמן ונגמר עם סגירת התיק נגד גבי אשכנזי. וגם כאשר לא יכול היה לגעת בעצמו בתיקים, רוח המפקד עשתה את שלה: ראו את ההסדר המחפיר עם אהוד אולמרט בתיק ההדחה והשיבוש. וינשטיין היה גיבור מול לשעברים, כמו בנימין בן-אליעזר והרב יונה מצגר. אם מחפשים סיבה אחת בולטת לחוסר האמון במערכת – הרי היא לפניכם. ממילא, הדרך להחזיר את האמון היא לנהוג בדיוק ההפך.

חלק משמעותי ביותר בהסדרת מעמדו של הייעוץ המשפטי הוא ההפרדה החיונית בינו לבין ייצוג המדינה בערכאות. יועץ משפטי לחוד ופרקליט המדינה לחוד. לא הצלחתי למצוא שום הסבר הגיוני לכפל הקיים, שגם יוצר עומס אדיר, גם אין בו סינרגיה וגם מסרבל את המערכת. ההסבר היחיד ששמעתי ושעורר בי חלחלה, היה שזו דרכו של היועץ המשפטי לכפות על נבחרי הציבור את עמדתו: לא תשמעו לי כיועץ – תזכרו שאני גם ראש התביעה הכללית. את ההסבר הזה, אגב, סיפק לי פרקליט בכיר בשירות המדינה. אחד הנימוקים הבודדים שאני שומע נגד הפיצול הוא, מה יקרה אם יהיו חילוקי דעות בין היועץ המשפטי לבין פרקליט המדינה: הראשון יתן עצה שהשני לא יהיה מוכן להגן עליה בבית המשפט. לזה יש פתרון פשוט ביותר. כיום, חילוקי דעות בין יועצים משפטיים של משרדי ממשלה מוכרעים בידי היועץ המשפטי. באותה צורה יש למנות שופט בדימוס של בית המשפט העליון, שיכריע במחלוקות בין היועץ המשפטי לבין פרקליט המדינה. זהו. נגמרו הבעיות, נגמרו התירוצים. אפשר לעשות את הדבר הנכון.

בצמרת הפרקליטות יש היום יותר מדי אנשים שאמירת האמת היא לא בדיוק הצד החזק שלהם. ראש וראשון להם: שי ניצן, שכבר הצבעתי פעם אחר פעם כיצד הוא לא מדייק, מכזב ואפילו משקר. מחרה-מחזיק אחריו המשנה ליועץ המשפטי, רז נזרי, שהופיע בוועדת החוקה אחרי התאבדותו של אפרים ברכה ופיזר כזבים לכל רוח. הצבעתי השבוע על כך שאי-אמירת אמת הופכת לנורמה במסדרונות משרד המשפטים. מנדלבליט גם מקבל בירושה שתי משנות ליועץ המשפטי, שמסובכות עד צוואר בניסיון להדיח עד ולשבש משפט בפרשת מאיה פורמן-רזניק. אלו הן אורית קורן ודינה זילבר, שנתנו גיבוי לבכירה שלישית שביצעה את אותן עבירות: ראש המחלקה למשפט העבודה, רחל שילנסקי. ואגב: זילבר היא גם הדוגמה הבולטת ביותר להשתלטותו של הייעוץ המשפטי על כל חלקה טובה בשירות הציבורי ועל יכולתו לטרפד החלטות ממשלה ולמנוע ממנה למשול. אם אני הייתי במקום מנדלבליט, הייתי שולח הביתה את כל החמישה. אבל אני מציאותי ויודע שזה לא יקרה, אולי חוץ מאשר לגבי נזרי שאיתו יש למנדלבליט חשבון אישי מפרשת הרפז. תחליט, אדוני היועץ, מה חשוב יותר – שלום הבית והקריירה של החבורה הזאת, או הנכס החשוב ביותר של כל מערכת אכיפה: אמון הציבור.

מה שמוביל אותי במישרין לנקודה הבאה: נציבות הביקורת על הפרקליטות. אסור בתכלית האיסור להיכנע למסע הטרור והאיומים של יו"ר ארגון הפרקליטים, שי ניצן. זו לא טעות הקלדה: פרקליט המדינה פועל בגלוי לטובת הפרקליטים ונגד המדיניות שקבעו היועץ המשפטי היוצא, שרת המשפטים הקודמת ושרת המשפטים הנוכחית. לימור פלד, היו"ר הרשמית, מקבלת ממנו רוח גבית בעוצמה של טורנדו, אז מה הפלא שהיא וחבריה משתלחים בגסות בהילה גרסטל, רומסים את הוראות הממונים עליהם ועושים הכל כדי לחסל את הביקורת? הסוגיה הזאת צפויה להיות המבחן הגדול הראשון של מנדלבליט, עם הפרסום הקרוב של תזכיר החוק בנושא. האם הוא יפעל לטובת הציבור או לטובת הפרקליטים. האם הוא יהיה הבוס או יו"ר הוועד. האם הוא יעשה מה שטוב ל-8 מיליון אזרחים או ל-900 עורכי דין. אם מנדלבליט יבהיר שהוא בעד ביקורת חזקה ועצמאית – הוא יתחיל את הקדנציה בצורה הכי נכונה שאפשר.

חלק מההצעות שהועלו כאן נוגדות את הטבע הניהולי, אפילו את הטבע האנושי. איש לא אוהב לוותר על סמכויות, ודאי לא כאשר הן מוענקות לו על מגש של כסף. איש לא אוהב לוותר על כוח, ודאי לו כאשר לא היה צריך להיאבק כדי להשיגו. אבל פיצול תפקיד היועץ המשפטי, החזרה למעמד של יועץ, ביקורת של ממש על הפרקליטות – כל אלו משמעותם ויתור גם על סמכויות וגם על כבוד. אפשר רק לקוות, שאביחי מנדלבליט – למוד קרבות בתפקידיו הצבאיים ואחד מנפגעי עוצמת-היתר של היועץ המשפטי, שגם ראה כמזכיר הממשלה מה קורה כאשר צריך אישור משפטי לכל פיפס – יהיה מוכן לוותר מעצמו לטובת המדינה ואזרחיה. אם כך יעשה, כבר כמעט לא משנה מה יקרה הלאה; הוא יקנה לעצמו מקום של כבוד בכותל המזרח של התקינות הציבורית, הניהולית וגם המשפטית בישראל. שיהיה בהצלחה.