מי ראוי לקבל פרס מפעל חיים

אודה, שאני אוהב את המוזיקה של אריאל זילבר. אני נמנה אל רבים שאוהבים את הלחן של "רוצי שמואליק", "בחברה להגנת הטבע", "מיליארד סינים", את שירי האהבה והזוגיות ב"אנבל" עם ההשפעה המענגת והמהנה של המוזיקה האתיופית. נגעתי רק בקצה קצהו של עושר-העשייה המוסיקאלית שנושא עמו האמן רב הזכויות אריאל ז'ילבר. כישרון מבורך ומוזיקה יפה אי-אפשר לקחת מאריאל זילבר. המוזיקה שלו נוכחת והיא מהווה נדבך משמעותי בעשייה המוסיקאלית רבת הפנים שנוצרה כאן בישראל. אך כשאני בא להתייחס לפרס על מפעל חיים מטעם אמ"י, אני מעלה תהיה, ויותר מתהיה אני מביע מחאה. ארגון אמני ישראל, אמ"י, העמיד כנראה רף גבוה כדי לזכות בפרס מפעל חיים. מסתבר, שחשוב מאד, שהזוכה בנוסף לאיכויות מוסיקאליות מוכחות ירשום ברוזמה שלו הכרזות, כמו "צריך לשחרר את יגאל עמיר". לדעת וועדת הפרס אין טעם לפגם בהחלטתם, גם אם האמן הזוכה בפרס סבור, שמי שלחץ על ההדק ולקח את חייו של ראש הממשלה הוא אדם הזכאי להיות חופשי ולא כלוא מאחורי בריח ומסגר. ראשי ארגון אמני ישראל, אמ"י, רואים שברוזמה של הזוכה בפרס מפעל חיים ישנה אמירה "פטריוטית וזקופת קומה" המבקשת לשחרר את רוצח ראש הממשלה יגאל עמיר. לכך מתלווית אמירה בעלת "חשיבות ערכית", לפיה הזוכה הוא בעד מדינת הלכה", לה גם מצטרפת אמירה הומופובית בוטה וגסת רוח - "הומואים ולסביות הם סוטים". על-פי התובנה של הזוכה בפרס מפעל חיים של אמ"י מכהן כיום סוטה מין מסוכן במעמד של חבר בבית הנבחרים של מדינת ישראל מטעם מפלגת השלטון. לשיח הרדוד והאלים תרם הזוכה בפרס את אמרת השפר - "הקיבוצניקים הם בני זונות". מצערת, עוצמת הפער בין מוסיקאי מוכשר ובין ביב שופכין הקובע בהתרסה שכ-3% מהאוכלוסייה שבחרו בדרך חיים קיבוצית הם בבחינת "בני זונות", ועוד כ-10% מאזרחי ישראל הם סוטים עקב הגדרתם המינית. כואב לי, שפרס מפעל חיים ניתן למי שנידב לשיח הציבורי בחברה הישראלית מילים כמו: "חרא" ו"בני זונות".