מוטיב הראש הערוף מקשר כחוט סמוי בין משפחת התליינים, בעליה לשעבר של הכיכר, לדמותה של קתרינה הקדושה המונצחת דרך פסליהן של "הקתרינות הקטנות", בנות חסותה. ב-1913 רכשה עיריית פריז את מיצב השיש המקשט את כיכר מונתולון, קתרינה הקדושה, שפיסל ב-1908 האמן ז'ולייאן לורייה (Julien Lorieux). בבסיס הפסל כתוב: קתרינה הקדושה, לפועלת הפריזאית.
חמש פועלות פריזאיות צעירות ורווקות עומדות ללכת אם כן לנשף קתרינה הקדושה, ב-25 בנובמבר, כשהן לבושות בחליפות וחבושות בכובעים. רבות מהפועלות נותרו עדיין רווקות בגיל 25, וכך התעגן והתחזק המנהג אצל התופרות והכובעניות – השכבות הצנועות של החברה, שעדיין לא נישאו – לצאת מהחנויות ומבתי המלאכה, וללכת לרקוד ביום קתרינה הקדושה, הזדמנות לפגוש סוף-סוף בבעל מתאים. הריקודים התחילו במקום העבודה, נמשכו ברחוב והסתיימו בנשף.
ראשיתו של המנהג נעוצה בימי הביניים וקשורה להערצתן של הרווקות לקתרינה הקדושה, פטרונית הנשים הלא נשואות, שמתפקידה היה להגן עליהן מפני פגיעה בתמימותן (קתרינה מ-קתרוס, טהור ביוונית, שממנה גם קתרזיס שפירושה טיהור). לפי המסורת, ב-25 בנובמבר 307, כשהייתה בת 18, הוצאה להורג קתרינה הקדושה מאלכסנדריה על-ידי הקיסר מקסנטיוס, בעריפת ראש, משום שסירבה לחיזוריו.
האגדה מספרת שקתרינה, בתו של מושל אלכסנדריה, ראתה בחזונה את ישו וזה, שהתרשם מחוכמתה ותומתה, נשא אותה לאשה בנישואים מיסטיים (דהיינו, נישואים רוחניים שבהם הכלה שותפה ליסוריו של ישו ומקדישה לו את חייה ומותה). הנסיכה קתרינה היפהפיה הייתה גם חכמה ומלומדת והביסה בנימוקיה ובטיעוניה את מתנגדי הנצרות.
הקיסר מקסנטיוס הזמין 50 פילוסופים ואנשי רוח מרחבי תבל כדי שיתעמתו עם הבחורה החכמה, אך אלה נפלו בשבי הֵגֶדיה והֵקֶשיה ועברו לנצרות. מקסנטיוס העלה אותם למוקד והציע לקתרינה לעבור לגור בארמונו כאשתו השנייה. זו סירבה כמובן, ואז היכה אותה הקיסר בווי ברזל והשליכה לצינוק אפל ללא מזון למשך תריסר ימים. אשתו של הקיסר וראש הצבאות שהיה מאהבה, ביקרו את האסירה וראו כיצד חובשים מלאכי שרת את פצעיה באור מזהיר. המלכה, מאהבה וחייליו עברו לנצרות. יונה לבנה האכילה את קתרינה במזון אלוהי במשך כל ימי שהותה בצינוק. כשחזר הקיסר ממסעותיו, גילה את קתרינה כשהיא מלבלבת ופורחת והציע לה שוב להיות בת זוגו השנייה. קתרינה סירבה כמובן בנימוק שישו הוא אהובה היחיד.
ארבעה גלגלים משוננים ומסומרים עמדו לקרוע את בשרה, אך מלאך משמים שבר את כולם בכוח כה גדול, עד ש-4000 עובדי אלילים נהרגו בסערה. המלכה, מאהבה הגנרל וחייליו, שהודו כולם בהתנצרותם, הוצאו להורג. מקסנטיוס האלמן מציע שוב נישואים לקתרינה, והפעם – גם את כס הקיסרית הפנוי. זו מסרבת שוב ונידונה לעריפת ראש. לתפילתה עונה בת קול: בואי, אהובתי, כלתי, יפתי, שערי השמים פתוחים לפנייך! סילון חלב, במקום דם, נבע מצווארה המותז. מלאכי שרת ירדו ממעל, העבירו את גופתה להר סיני, מרחק של יותר מ-20 ימי מסע, וקברוהו בכבוד ובהדר. והאגדה ממשיכה ומספרת שמעצמותיה נובע בלי הרף שמן צח ופלאי המביא מזור לגופם של כל החולים. מנזר סנטה קתרינה שהוקם במאה ה-6 במרכזו של חצי-האי סיני, מקום קבורתה לפי המסורת, נושא את שמה וקיים עד היום. נזיריו הם שומרי קברה הנאמנים של הנסיכה הקדושה.
כל שנה, החל מן המאה ה-10, היו הצעירות הרווקות מגיעות בחגה של הפטרונית בתהלוכה לפסליה כדי לקשטם בכובע, בסרטים ובפרחים, בטקס חגיגי. אלה שנישאו היו עוזבות את אגודת הרווקות, כדי להשאיר לחברותיהן את הזכות לחבוש בכובע את פסלה של קתרינה הקדושה ולבקש ממנה את הזכות לאהוב ולהתחתן. לנשף היו מגיעות הצעירות בכובעים מקוריים עטורי סרטים בירוק וצהוב, כדי למשוך את תשומת ליבם של הבחורים הפנויים.
החל משנות ה-20 של המאה הקודמת, נערך כל שנה בחג קתרינה הקדושה טקס חגיגי בכנסיית נוטר-דם-דה-בון-נובל ברובע השני של פריז, לה סנטייה, שבבתי המלאכה המרובים שבו שקדו התופרות והכובעניות על מלאכתן. אלה יצאו גם לקשט בפרחים ולחבוש בכובע את פסלה של קתרינה הקדושה שנמצא בגומחה בין רחוב דה לרי לבין רחוב פואסונייר. גם בתי האופנה אירגנו מסיבות ותהלוכות והעניקו מתנות, עוגות ומשקאות לעובדותיהן הרווקות. המעצבות הצעירות התחרו ביצירתיותן בהתקנת מלבושים וכובעים ססגוניים ומשונים, כיד הדמיון הטובה עליהן, וחבר שופטים העניק פרסים וציונים לבולטות שבהן.
מנהג הטקסים הרשמיים הלך ופחת עם הזמן, אך הביטוי "לחבוש בכובע את קתרינה הקדושה", המתייחס לבחורה בת 25 עד 30 שעדיין לא נישאה, נשאר גם נשאר בשפה הצרפתית.
פסליהן של חמש "הקתרינות הקטנות", המיצב המוקדש לאומניות הפריזאיות, הוצב בכיכר מונתולון ב-1923. הפסל ז'ולייאן לורייה שנולד ב-1876 בפריז ונפטר ב-1.16 בטול (חבל אלזס-לורן) כשהוא בן 38 בלבד, לא זכה להשתתף בטקס המשמח. האמן, שנודע גם בתחריטיו על גבי מדליות ואבני חן, השתתף בתערוכות רבות וזכה בשלל פרסים, נועד לעתיד מזהיר. אך ב-1914 גויס, וב-20 באפריל 1.16 נפגע מרסיס פגז בראשו. עשרה ימים מאוחר יותר נפח את נשמתו בבית חולים שבו אושפזו פצועי הקרבות.