רבות דובר על ניצולי השואה שחזרו מהתופת ובכוחות מסתוריים הצליחו לשקם עצמם ולבנות משפחה חדשה. אך השיקום לרוב היה חלקי, מעולם לא "השתקם" לגמרה. רבים חיו באלם ולא גילו את הסודות הנוראיים שהיו טמונים עמוק בנפשם, נעולים ברב בריח הכי מתוחכם, הרב בריח של נפשם השסועה והפגועה לנצח. השתיקה העיבה על שאר בני המשפחה ובעיקר על ילדיהם, הדור השני לשואה ורבים מהם העבירו את "הפלונטרים" הלאה לדור השלישי. הסיפורים הם רבים, אני מכירה חברות רבות ששיתפו אותי וסיפרו לי שרק לקראת מות הוריהם, או על ערש מותם גילו להן שהייתה להם משפחה קודמת שנספתה, שהיו להם אחים או אחיות שנשלחו למשרפות וההורים שבדרך נס ניצלו, שתקו, חשבו שכך יותר טוב ויותר בריא. למראית עין, ההורים הקימו משפחה חדשה, בריאה ויציבה. לא תמיד.... רבים מחבריי, רק בשלב בו הם עצמם נישאו והולידו ילדים משלהם, החלו להבין את התנהגותם של הוריהם, את המעצורים, את העיניים הכבויות ומלאות העצב והחרדה שצצו מידי פעם כאשר שביבי זיכרונות קשים פרצו ותקפו אותם ללא כל אזהרה. הורי ניצלו מהשואה. אבי עלה מליטא ב-1936, ציוני בכל רמ"ח אבריו. אמי עלתה ארצה ב-1935 לאחר שגילתה את האנטישמיות בכל עוצמתה בפרנקפורט שם למדה באוניברסיטה החל מ-1932 ואי לכך החליטה לעזוב ולעלות ארצה לפלשתינה דאז...... שלושה מאחיה היו כבר בארץ ואילו אמה האלמנה ושני אחים נוספים נותרו בקרטינגן שבליטא. הורי נפגשו בארץ ונישאו בדצמבר 1938. אני נולדתי בזמן המלחמה. בהיותי בת שנה עדיין היה קשר עם המשפחה בליטא ואמי שלחה תמונות שלי כתינוקת למשפחתה שם וקיבלה מכתבים מכולם, וגם משני אחיה שאחד מהם התחתן ונולדה לו בת עוד לפני פרוץ המלחמה. למרות שאמי לא חוותה את המלחמה שם, אני בהחלט מחשיבה אותה כקורבן ואת עצמי כדור שני לשואה, ולו רק בגלל אותו זיכרון שרודף אותי כל חיי מאז 1945 בהיותי כמעט בת חמש. כאשר הוא תוקף אותי, בשרי נעשה חידודין חידודין, וככל שאני מתבגרת בשנים הוא מכאיב יותר ויותר. ביומן זיכרונותיי כתבתי את השורות הבאות: "מלבד הזיכרון של רעשי ההפצצות וההצטופפות במקלט בחיפה בהיותי תינוקת, כבת שנתיים או שלוש, בזמן המלחמה, זוכרת אני את הסתגרותה של אמי בקיץ 1945 בהיותי כמעט בת חמש, כאשר מלחמת העולם השנייה הסתיימה ונודע לה על מות אמה, אחיה יצחק, אשתו חנה ובתו התינוקת רחל ואחיה הצעיר אברהמל'ה. באותו יום נוראי, סבי בא לקחת אותי מהגן. כאשר הגענו הביתה, הדירה הייתה מלאה בבני המשפחה הקרובים. אבי, שני אחיה של אמי חיים וגרשון, אחותה של אבי ובעלה, כולם עם סבר פנים רציני ועיניים דומעות. הופתעתי, עיניי תרו בחיפוש אחר אמי. אבא הסתכל עלי עם מבט עצוב, מהסס כאילו הולך לאיבוד. "איפה אמא" קראתי, "אני רוצה את אמא". לפתע שמעתי אנחות כבדות מלוות בבכי, התייפחויות שהבהילו אותי, הן היו נוראיות מלוות בקולות מרוסקים שבאו מכיוון חדר האמבטיה. רצתי לשם אך הדלת הייתה נעולה. "אמאלה תפתחי את הדלת" כולי נרגשת ונסערת, לא הבנתי את פשר ההסתגרות אך חשתי שמשהו נורא קורה. דודתי ניסתה להרגיע אותי אך ללא הועיל. החלתי לבעוט ברגלי בדלת חדר האמבטיה, בכיתי וצעקתי שאני רוצה את אמא, אך היא לא יצאה. שעות חלפו, היא ביגונה בפנים ואני בפחדים ובכי בחוץ כאשר איש לא מצליח להרגיע אותי. בשעות הערב פסקו קולות הבכי, הדלת נפתחה ואמי, מרוסקת כולה יצאה, רצה אלי ואני נפלתי אל זרועותיה מתמוטטת מעייפות, לא מבינה את מה שקרה אבל חשה את הטרגדיה האיומה. הצער והיגון נמשכו זמן רב. אמי בהדרגה סיפרה לי על הנורא מכל. קשה היה לילדה בת חמש להבין את גודל השואה בכלל ואת הטרגדיה האישית בפרט. בכל זאת ידעתי שסבתא שלי כבר לא תבוא לארץ, אנשים רעים הרגו אותה ואת שני בניה, כלתה ונכדתה ועכשיו הם בשמיים למעלה מסתכלים ושומרים עלינו..... חוויה זו נותרה והתעצמה במשך כל שנות חיי. ההזדהות עם סיפורי השואה בדמי. עדויות ניצולי השואה בעת משפט אייכמן, גרמו לי במשך שבועות לסיוטים בלילות, כאשר אני מדמיינת את סבתי ודודיי ובת דודתי הקטנה בסיטואציות הנוראיות שתוארו מעל דוכן העדים בעת המשפט. השיא היה כאשר מצאתי את עצמי בחלומי כאחד הקורבנות לאחר עדות אחת מזעזעת במיוחד. ואני יודעת, שתחושותיי, שלי, הן כאין וכאפס לעומת תחושותיהם של אלו שחוו את התופת יד ראשונה. ובכל זאת, בני הדור השני ואף השלישי לא יצאו "חלקים" ללא פגע. זוהי כנראה מורשת השואה ששולחת את חיציה אל תוך ה- דנ"א, אל הגנים של דורות ההמשך.