"אהבה מקלקלת את השורה" כותרת המאמר איננה ציטוט מדויק, אך משהו בכיוון כזה הצהירה מיכל פורמן שנדקרה בתקוע (אושפזה כפצועה 'בינוני', ב"ה שוחררה מביה"ח) על-ידי מחבל ערבי: "היה זה נער בן 15 עם פנים נעימות... הרגשתי קרובה אליו... היה נראה כאילו הוא בא לדקור ולברוח, להשיג איזו מטרה, לסמן 'וי', לא להרוג אותי... פשוט דקר וברח. זה רק חיזק את התחושה שהוא נראה אבוד". אמה, הדסה, סיפרה על כלתה הדקורה: "מיכל ניסתה לחבק אותו ולעזור לו..."
מדובר בכלתו של ידידי (מי היה יכול לא להיות ידידו?) הבלתי-נשכח,
הרב מנחם פרומן ז"ל, רבה של תקוע אשר היה ייחודי (=מילה נרדפת לחריג) בכל הליכותיו, הגותו ופעלו. הרב מנחם הטיף כל ימיו לפייסנות ולדו-קיום יהודי-פלשתיני, בדגש על שוכני התנחלויות וכפריים פלשתינים בסביבתם.
משנתו האידאולוגית הפוליטית הייתה ליצור מיפגשי שיח רבניים עם אישי דת מוסלמים מתוך אמונה וביטחון כי מהם תבוא הישועה. בתחום זה הוא לא רק הטיף אלא פעל ונפגש והפגיש וחיבק והסביר והאזין וכתב והניף ידים כלפי מעלה בפוזה (אמיתית, לא מעושה) תנ"כית-משיחית. בעיני, ובעיני רבים כמותי, היה הוא 'קול קורא במדבר' הערבי הצחיח, ללא הד חוזר של ממש. היינו בני-פלוגתא בהזדמנויות שונות, כולל בתוכנית טלוויזיונית ארוכה בה התפלמסנו על חזונו בסמיכות זמן ל'הינתקות' מגוש-קטיף.
המסרים שצוטטו מפי האישה המוכה והדקורה סמוכים על שולחן תורתו של
הרב מנחם, שהיה בעל מטען עודף של 'אהבת אדם'. הפתגם "אין אדם נתפס בעת צרתו" ׁ(ב"ב טז,א) נאמר בדרך כלל בעקבות התבטאות חרון-אף וזעם. אני מסב מימרא זו גם כלפי אמירות הזויות של אהבה וחיבוק בעקבות טראומה. בהן אני מוצא את סצינת בעל הלחי המוכה המנשק את השוט המונף עליו. אך כאמור,
אין אדם נתפס בשעת הכאתו, לרע וגם לטוב. להשלים את התמונה המשפחתית אצטט את הבעל-הבן, שיבי פרומן, אשר הכריז ביתר איזון: "צריך מאבק בלתי מתפשר עם שליחי מוות אלו, ולגרש את משפחותיהם לעזה. מאידך-גיסא, נגביר את החיים אצלנו ואצל הפלשתינים. החיים ינצחו את המוות". אני מסכים לכל מילה,
אך ההקשר נגוע בתסמונת שמאל חזקה; להבין את הצד השני, בכל סיטואציה, בכל מחיר. לדעתי מכאן מוליך קו ישר (עקום)
לבוגדנותם של פעילי שמאל, שנחשפה לאחרונה בתחתית תהומיותה. הם מבינים ללב האויב, הצודק וה... חמוד.
