שגריר ארצות הברית בישראל נשא נאום חשוב בכינוס המכון למחקרי ביטחון לאומי ובו מתח ביקורת חריפה על אכיפת חוק בלתי שוויונית בשטחי יהודה שומרון ועזה. מיד הזדעק ראש הממשלה להכחיש בזעם את הטענה וכמה כותבים בצד הימני של המפה אף טענו, כדרכם בקודש, שקיימת אכיפה הלא שוויונית אך היא מופעלת לרעת היהודים והם בכנות מצפים שמישהו בעולם ישתכנע.
בצד השמאלי של המפה תהו מה קרה. האם רק כעת גילה סוף-סוף השגריר את הבעיה, הרי השמאל וארגוני זכויות האדם מוצאים מזה שנים רבות הוכחות לכך שאין אכיפה שוויונית, ומדוע נזקק שגריר ארצות הברית לנושא באיחור כה רב?
השאלה אם שגריר ארצות הברית בישראל, שהכל מסכימים שהוא יהודי חביב ולא עוין, צודק, היא מטופשת מעקרה ומבהירה שמנהיגי האומה טרם הפנימו שיחסים בינלאומיים בין מדינות אינם מועדון ויכוחים ולא חשוב מי צודק בוויכוח. "מדינות הן מפלצות קרות". כך קבע נשיא צרפת לשעבר, שרל דה גול ומי כמוהו ידע. ב-1967 כזכור הוא לימד אותנו שיעור מאלף, שטרם נשכח, בהאשימו את ישראל בתוקפנות ובשטלטנות ובהטילו אמברגו על ייצוא נשק אליה.
דוד בן-גוריון המנוח - גדול המנהגים שקמו למדינת ישראל - נהג להסביר לציבור את אותו הדבר בדיוק. כאשר נטען נגדו שצרפת שעליה "סמך" בגדה בישראל ב-1967 וניתן לסמוך רק על ארצות הברית, הוא ענה שב-1948 ארצות הברית הטילה איסור על מכירת נשק למדינת ישראל שזה עתה קמה ואת הנשק החשוב רכשנו מברית המועצות דרך מדינת החסות שלה צ'כוסלובקיה. התזכורת הייתה נחוצה מאד. בן-גוריון הבהיר בדרך זו שלמדינות אין ידידים, או בעלי ברית קבועים, רק אינטרסים קבועים.
לאן הרוח נושבת כאשר שגריר ארצות הברית, בגיבוי מוחלט של הבית הלבן, אומר מה שהוא אומר יש לשים לב ולהיזהר. דבריו לא נועדו לעיון אקדמי, או לבחינה משפטית ותגוביות זועמות לא יועילו לאיש. הדברים מבטאים מדיניות של הממשל. העובדה שהדברים לא נאמרו בעבר והם נאמרים היום, משמעה שבמדיניות חל שינוי מהותי.
לאחר שקראתי את מכלול דברי השגריר נדמה לי [בזהירות ובצניעות המתחייבים] שהבנתי לאן הרוח נושבת. לארצות הברית ברור שאין בכוחה להביא להסדר קבע בין ישראל לרשות הפלשתינית ואין ביכולתה אפילו להבטיח סטטוס-קוו בשטח שיאפשר חזרה למו"מ רציני בעתיד. מגמת ההתנחלות והסיפוח הזוחל של ממשלת נתניהו ברורה ואינה ניתנת להסתרה או לטשטוש.
בין השיטין של דברי השגריר ניתן לקרוא יותר מרמז לכך שאין בכוונת ארצות הברית להתעסק יותר בניסיון "משיחי" [כדברי השר יעלון על שר החוץ קרי] להשיג הסדר וככל הנראה, וזה החשש הגדול בישראל, ארצות הברית מוכנה להשאיר למדינות אחרות לנסות את כוחן בפתרון הסכסוך. יש לזכור כי לאובמה נותרה עוד כשנה בתפקיד ולא נראה שהוא ישגר את שר החוץ קרי לסיבוב דילוגים עקר נוסף.
מאידך-גיסא, על-מנת להפעיל לחצים על ישראל בנושא הפלשתיני ארצות הברית אינה צריכה לעשות דבר! הנשיא אובמה צריך רק לומר שהוא מרים ידיים ושמדינות אחרות מוזמנות לנסות את מזלן. בדעת הקהל הימנית בישראל הוא לא יפסיד דבר מאחר שממילא הימין בישראל ובארצות הברית רוחש שנאה גזענית תהומית כלפיו ורואה בו עוכר ישראל. למזלנו אובמה הוא דג קר שאינו מתרשם כנראה מחרפות של פובליציסטים ימניים.
יחס מיוחד בשנת בחירות כל שנותר לאובמה הוא לחזק יזמות של מדינות אחרות. האמירה של דובר הבית הלבן שסימון מוצרים של ההתנחלויות אינה חרם יש בה אולי גם רמז לעתיד. גם סנקציות חריפות יותר שיגבש אולי
האיחוד האירופי יזכו לתמיכה שבשתיקה של ארצות הברית ואולי תישמע הסתייגות רפה למען הפרוטוקול. לא הייתי מהמר על הטלת וטו מצד ארצות הברית ביחס להצעות החלטה בלתי אוהדות במועצת הביטחון.
ארצות הברית גם עלולה לא להעניק לנתניהו את הסיוע הביטחוני הנוסף שהוא מבקש בתואנה שמצבה האסטרטגי של ישראל השתפר ולא הורע בעקבות ההסכם עם אירן, או שתדחה את ההכרעה לעיון מדוקדק . קשה לי להבין מדוע מגיע לנתניהו יחס מיוחד לאחר המרורים שהאכיל את הבית הלבן ולאחר ההתקפות הארסיות של אנשיו על אובמה. גם כאן הימנעות מפעולה היא האופציה הפשוטה ביותר.
בסוף השבוע התבשרנו על האולטימטום הצרפתי לחידוש המו"מ, או שצרפת תכיר במדינה הפלשתינית. דומני שמדובר בתוצאה מתבקשת מהחלטת ארצות הברית לפרוש, לפחות זמנית, מהסכסוך הישראלי פלשתיני והותרת הזירה למדינות אחרות. אולי גם הצהרתו של ראש האופוזיציה הרצוג שהביע אי-אמון בתהליך מדיני ובכך יישר למעשה קו עם עמדת נתניהו תרמה אף היא ליוזמה הצרפתית.
האמירה שאין כל היתכנות להסדר ולו גם הסדר ביניים סביר, בצירוף עם התנחלות מסיבית ומגמת סיפוח בלתי מוסווית של שטח C תוך יצירת אוטונומיה פלשתינית מוגבלת בשטחי A וB יוצרת חלל מדיני ומזמינה יזמות שלא יהיו רצויות לממשלת הימין בישראל. בצד הבנה גוברת לטרור הפלשתיני [ראה דברי מזכ"ל האו"ם] ייתכנו יזמות חרם נוספות ולא מפני שמדינות האיחוד האירופי דואגות לפלשתינים אלא מאחר שזו הדרך שלהן לחזור ולמלא תפקיד משמעותי באזור, תפקיד שארצות הברית לא אפשרה להן למלא עד היום.
אני יכול לדמות מצב שבו מדינות האיחוד האירופי יסכימו בעתיד להשעות צעדים חריפים נגד ישראל בסכמה שבשתיקה לקבלת תמורה במקום אחר, כמו הימנעות ממתקפה על לבנון בכל עימות עתידי עם החיזבאללה, או נכונות להפעיל את צה"ל בסוריה, בניגוד לרצוננו, או כל תרחיש אחר שיאלץ אותנו לשלם תמורה יקרה מאוד עבור ויתור של האיחוד בנושא הפלשתיני. נזכיר שוב את דברי דה-גול "מדינות הן מפלצות קרות".
