בהתמודדות הצפויה לקראת הפריימריז על ראשות מפלגת העבודה לא נשקפות בינתיים פנים חדשות במראה הפוליטית. ממש כפי שהיה בעבר - יתחולל הקרב העתידי בין היו"ר הנוכחי, בוז'י הרצוג, לבין היו"ר הקודמת,
שלי יחימוביץ'.
מסתבר שלמרות ההפסד שספגה בעבר בדו-קרב עם הרצוג - מסרבת יחימוביץ' להרים את ידיה. בסיטואציה המביכה, שבה שרויה כיום המפלגה, יש מידה רבה של צדק בכך.
אחרי ככלות הכל, ראוי להודות שבהשוואה לבוז'י, יריבה למפלגה, שלא הצליח להוכיח בה את עצמו כמנהיג - ניתן בהחלט לראות בשלי את זו שמבקשת להפיח בה רוח-חיים מחדש.
עם זאת ראוי להודות שבמצבה הנוכחי - אפסו בכלל סיכוייה של מפלגת העבודה לא רק לכבוש את השלטון במדינה, אלא גם לשמור על מיקומה כמפלגה השנייה בגודלה במסגרת "
המחנה הציוני".
אין סיכוי כדי להצליח - זקוקה כיום מפלגת העבודה לדם חדש שיתסוס בעורקיה. ספק גדול אם שלי או בוז'י יצליחו להוציא את העגלה מן הבוץ שאליו נקלעה. לזכותה של המפלגה אומנם ייאמר שיש לה עתודה פוטנציאלית, אלא שזו עדיין אינה בשלה להצמיח מקרבה מנהיג כריזמטי.
במקום להפוך לשורה מלוכדת - מפולגת כיום מפלגת העבודה לשני מחנות יריבים זה לזה. בעוד המחנה של שלי יחימובץ' מתלכד מאחורי מצע סוציאליסטי, בנוסח האידיאולוגיה של ברל כצנלסון - מתרפק מחנהו של בוז'י על מצע של פרגמטיות לשמה, נוסח המעשיות של
דוד בן-גוריון.
הנוסחה הגואלת היא, כמובן, הסינתזה. אלא שמודוס ויוונדי כזה הוא אוטופיה בלבד. בעוד בוז'י הרצוג מושך לימין, ושלי מושכת דווקא לשמאל - אין שום סיכוי שזה יעבוד.