חתרנות בחסות הדמוקרטיה הישראלית

הטקטיקה הננקטת במאבק נגד השלטון בישראל, הנתמכת בידי גורמים פוליטיים מזוהים, אנשי רוח ומובילי דעה בתקשורת הישראלית, מבוססת על הרעיונות המוכרים של סיווג החריג כנורמה, קישור צמרת השלטון למעשי יחידים בשוליים הנידחים של החברה, ו"פמפום" פרשנויות מגמתיות ומעוותות למהלכי חקיקה או יוזמות ממשלתיות. הגדיל לעשות בהקשר זה מו"ל הארץ המזמין לחץ בינ"ל על ישראל כדי לסיים את ה"אפרטהייד" הישראלי. מבלי ששמתם לב, מתחת לרדאר ממש, פרסם (22 ינואר 2016) המוציא לאור של עיתון הארץ, עמוס שוקן, מאמר דעה נוקב במהדורה הבינ"ל המקוונת של העיתון בכותרת "רק לחץ בינ"ל יביא לסיום האפרטהייד הישראלי" (Only International Pressure Will End Israeli Apartheid). שוקן קובע כי משטר אפרטהייד נוהג בישראל מזה כ-50 שנה, כאשר החזון הציוני שדגל בחלוקת הארץ "הוחלף בהבטחה האלוהית להנחלת הארץ לעם היהודי. הבטחה זו מתקיימת באורח קבוע, יישוב שיטתי בגדה המערבית כולל מזרח ירושלים, במקביל לדחיקת רגלי הפלשתינים אל מובלעות קטנות ומסומנות באזורים צפופי אוכלוסייה". שוקן מוצא נקודות השקה רבות בין ישראל לבין משטר האפרטהייד ששרר בדרום אפריקה ולגרסתו האפרטהייד הישראלי חמור אף יותר, בהנתן העובדה כי הינו נשען על-רקע אידיאולוגי-דתי. לדבריו, "הדה-לגיטימציה הגוברת של המדינה היא תוצאה ישירה של מעשי ידיה של ישראל. ברגע שישראל תחליט לסיים את משטר האפרטהייד היא תשוב להחשב כמדינה לגיטימית. למעשה, כל מי שפועל נגד האפרטהייד הישראלי מסייע בכך למאמץ למען לגיטימציה מחודשת לישראל כמדינת הלאום היהודית על אדמת ישראל".

סימנים מעודדים

הכותב הנכבד מפנה תשומת לב לצעדי חרם שכבר הושתו על ישראל וכאלה המצויים באמתחת, דוגמת "סימון המוצרים" של האיחוד האירופי, סירובה של ברזיל לאשר מינויו של דני דיין למשרת השגריר ולחץ מדיני מצד FIFA. לגרסתו "אלו סימנים מעודדים". יתר על כן, זוהי רק התחלה משמעותית ביותר של מהלך גלובאלי כנגד מצב בלתי לגיטימי במסגרתו מתעקשת ישראל לשמר את הקיים אולם תאולץ לשים לכך קץ. הוא צופה כי ממשלת ישראל תגיב "בתשובה ציונית הולמת" ותנהיג שורת יוזמות אנטי-דמוקרטיות שתכליתן לסתום פיות ולדכא חשיבה אחרת הסבורה כי "רק לחץ חיצוני יוביל לשינוי ויפנה את תשומת לב העולם לחשיפת האפרטהייד הישראלי". שוקן אף שולח עקיצה נוקבת כלפי האופוזיציה בישראל ובעיקר "המחנה הציוני" ו"יש עתיד" באומרו כי "כאשר מפלגות אלה מתעלמות מבעיית היסוד של ישראל ומסרבות לפעול נגד האפרטהייד הישראלי... הן מחדדות בפני החברה הישראלית והעולם כולו כי אפרטהייד אינו בבחינת נושא קונטרוברסלי בישראל, אלא מושא לקונסנזוס לאומי". ספק אם דברי שטנה מעין אלה נכתבו או נאמרו עד כה, אפילו על-ידי מקטרגיה החריפים ביותר של ישראל מקרב אויביה בעולם הערבי והאיסלאמי, קל וחומר בעולם המערבי. מאמר זה, המתיימר להציע לישראל מתכון "לקבלת לגיטימציה מחודשת" בהיותה "בלתי לגיטימית בעליל", אינו יכול להיחשב אלא למעשה הגובל בחתרנות מדינית מהדרגה החמורה ביותר. באצטלה של מעשה ציוני ודמוקרטי אמיץ, חותר מו"ל הארץ תחת אושיות הדמוקרטיה, ובכך ממתג עצמו כמי שמסרב להכיר בשלטון הנבחר ולמעשה כגורם מסית ומדיח נגד מדינת ישראל. זאת אף זאת; העובדה שעיתון הארץ נהנה מחשיפה שולית למדי (כ-6%) במדינה, אינה מדירה שינה מעיני בעלי העיתון, שהרי המהדורה הבינ"ל שלו היא "סיפור הצלחה", המנוצלת עד תום על-ידי חורשי רעתה של ישראל בעולם ואף מזינה ארגומנטים כבדי משקל כחלק ממהלכים ויוזמות העויינים את האינטרסים האסורוגיים של הממשלה. כך למשל, עוד טרם מאמרו של עמוס שוקן, לא שקט העיתון על שמריו וכמה מבכירי העיתונאים שלו טיפחו באופן סיסטמטי את הרעיון השקרי של "האפרטהייד הישראלי".

מדינה מצורעת

הפנמת השקר באה לידי ביטוי רק לאחרונה גם בדבריו של שגריר ארה"ב בישראל, דן שפירו ב-18 ינואר 2016, לפיהם "קיימת אכיפה לא שוויונית של החוק ביהודה ושומרון", ובמילים אחרות "אפרטהייד". הוא הדין בהקרנה על היוזמה הצרפתית החדשה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני, המצטיינת בעודף "אוביקטיביות" בלשון המעטה. הרתיעה בעולם המערבי משימוש בשם המפורש "אפרטהייד", המוקצה כל כך בהקשר הישראלי, מקבלת עתה מעין "הכשר", בסיועו האדיב של מו"ל הארץ, אשר באופן מניפולטיבי קובע כי מה שקורה ב-50 השנה האחרונות אינו אלא "אפרטהייד" מן הסוג המובהק ביותר, דהיינו, ישראל היא "מדינה מצורעת" לכל דבר ועניין. מצער להיווכח כי יש בקרבנו רבים וטובים הרואים עין בעין עם מר שוקן את המציאות הישראלית, הגם שלפי שעה, אינם מעזים לנקוב במושג "אפרטהייד". הקלות הבלתי נסבלת שבה נקט עמוס שוקן במישור זה עלולה לגרום ל"פריצת הסכר" גם אצל ציבורים שדעתם רחוקה מלהשלים עם ההכרעה הדמוקרטית בישראל, על-אף העובדה שהם נהנים מחסותה של אותה דמוקרטיה המעניקה גם להם חופש ביטוי שספק אם ניתן במדינה מערבית כלשהי. גם אם קיים קשר רופף בין האקט הסמי-חתרני של מו"ל הארץ לבין התנהלותן של עמותות המזוהות עם השמאל הישראלי, הרי שהללו מייצרים מאסה מצרפית של תחמושת אנטי ישראלית ההופכת לצינור החמצן של תנועת ה-BDS. ההתבסססות על שקרים וחצאי אמיתות היא ציר מרכזי באמנות התעמולה והלוחמה הפסיכולוגית, וככל שהמסרים ישווקו בהתמדה כך ייתפסו כאמיתות עובדתיות. הבעיה המרכזית של עמותות אלה היא הגישה השטחית והסטרילית, הבורות והניתוק מעובדות היסוד של תולדות הסכסוך, וההתעלמות המכוונת מהתהליכים הדינאמיים הפוקדים את המזה"ת, המאופיינים בגל גואה של פונדמנטליזם איסלאמי שאינו שוחר שלום בלשון המעטה. ההיתממות בהקשר זה היא מעושה, ומאחורי הגישה הכמו-אוניברסאלית מסתתרת מטרה מעט יותר "ארצית", ממוקדת יותר- הפלת ממשלת נתניהו, וכאשרב משימה "מקודשת" זו עסקינן, "המטרה מקדשת את האמצעים".

ניצול בוטה

הטקטיקה הננקטת במאבק נגד השלטון בישראל, הנתמכת בידי גורמים פוליטיים מזוהים, אנשי רוח ומובילי דעה בתקשורת הישראלית, מבוססת על הרעיונות המוכרים של סיווג החריג כנורמה, קישור צמרת השלטון למעשי יחידים בשוליים הנידחים של החברה, ו"פמפום" פרשנויות מגמתיות ומעוותות למהלכי חקיקה או יוזמות ממשלתיות. הצעת חוק העמותות כמו גם הצעת החוק בהקשר לתמיכה ממשלתית למוסדות תרבות, ראוי שתחשבנה כצעדים לגיטימיים של דמוקרטיה מתגוננת, בהנתן מציאות של ניצול בוטה של חופש הביטוי באופן הפוגע באינטרסים של המדינה בשעת משבר, בבחינת "הגולם שקם על יוצרו". מסע ההכפשה כלפי משרד החינוך בהקשר למהדורה החדשה של הספר ללימוד אזרחות מהווה בהקשר זה שיאו של מפגן צביעות מניפולטיבי מצד חוגי שמאל "נאורים", שאצו רצו לקבוע מסמרות מבלי שבדקו את העובדות. גם במקרה זה הללו נסמכו על כושר שיפוטי שטחי של הציבור באופן שייקבע בתודעה תובנות מגמתיות, על סמך רושם ראשוני שאין לו על מה לסמוך; או במלים אחרות, לנהוג במהופך לדברי הלל הזקן (מסכת "אבות") "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". חשוב להפנים כי מקצוע האזרחות הוא תחום משמעותי שנועד לפתח כלי חשיבה וניתוח אצל תלמידים, ולעתים דווקא הצפה של גישות קונטרוברסליות משרתת את רעיון השיח הפולמוסי, מעין PRO-CON בזעיר אנפין. האם נזכה לשמוע התנצלות כלפי שר החינוך נפתלי בנט? דומה כי התשובה ברורה מאליה. מי שסבור שישראל מחויבת ליישר קו גם עם תביעות נוקשות של הצד הפלשתיני כברירת מחדל, אינו צופה פני עתיד, אלא מכוון לטווח הקצר אל מעין "חזון משכר", שאין בינו לבין התהליכים הגועשים בעולם הערבי והאיסלאמי ולא כלום. כבר נוכחנו לדעת שחזון אחרית הימים של הנשיא אובמה לגבי המזה"ת התנפץ אל סלע המציאות האזורית החשוכה.

קורבנות השלטון

נחוצים אפוא חשבון נפש נוקב והתנערות מחשבתית של החוגים הפועלים בכל האמצעים לפרימת חוטי הדמוקרטיה הישראלית תוך חציית גבולות המותר והאסור, ובפרט תוך חתירה ודרבון העולם לעיבוי לחץ בינלאומי על ישראל. הסובלנות הבלתי מוגבלת של השלטון מנוצלת עד תום דווקא ע"י מי שמציגים עצמם כשוחרי הדמוקרטיה, כאשר בפועל הם אלה המקעקעים את אושיות הדמוקרטיה הישראלית. במקום להציג עצמם כקורבנות שלטון הימין, שומה שיוקירו את חופש הביטוי ממנו הם נהנים ובעיקר שיאמצו נורמות התנהגות מקובלות המכבדות סדרי שלטון. תובנה זו כוחה יפה גם לגורמי קיצון שוליים בצד הימני של המפה. דומה כי הגיעה השעה שגם הגורמים המשפטיים בארץ ייקבעו כללי משחק מובהקים יותר בסוגיה זו, באופן שיהיה ניתן להגדיר את מרחב התמרון הנסבל בפעילות בעלת אופי חתרני, בפרט בכל הנוגע למהלכים מסוג זה המבוצעים על-ידי גופים ישראלים מחוץ לתחומי המדינה.