הלאה מַעַבַּעְד (יחד)

החברה הערבית פלשתינית בשטחי איו"ש ורצועת עזה, ושותפים להם הערבים הישראלים/פלשתינים, מרביתם מתבוננים באופן כללי על האווירה, ונמשכים עוד יותר למאבק המשותף בישראל, מאשר בהשקעה בעצמם. אם עדיין ישנם כאלו שעדיין לא הבינו, החברה הערבית ברובה היום מעדיפה את הביחד לא פחות ולא יותר ממדינה פלשתינית עצמאית. דווקא מדיניות הפרדה בין העמים שהיא רעיון מערבי וציוני, לעתים קרובות די מערער את ביטחונם שמצריך ברמת הכלל מבחינתם גבולות וסמכות ברורה, וזהו עניין שבו הם מתכחשים בינם לבין עצמם. החברה הערבית פלשתינית לרוב לא מסוגלת לסמוך על כך שיהיו אצלם כאלו שהם בעלי כישורים אידיאלים שאמורים לנהל מדינה, לפחות לא מדינה ברמה המתקדמת האפשרית. לכן, כמעט בכל מצב ולאורך ההיסטוריה מאז הוקמה מדינת ישראל, הפלשתינים מגדירים עצמם באמצעות "ההתנגדות העממית" הרבה יותר מאשר באמצעות "כן לעצמאות ושלום מדיני". כך למעשה הם נשארים בתחום המאבק והעימות מול ישראל, במקום בהשקעה קולקטיבית פנימית לעצמם. כמו שזה נראה לפלשתינים, קשה מאוד העובדה שיום אחד אולי הם יצטרכו להיפרד מישראל. זה משתקף בפיגועי ההתאבדות השונים שהיו, בהם המחבלים בחרו למות יחד עם קורבנותיהם, ונוסף על כך בכמיהה למדינה הדו- לאומית בה הם חפצים ביום מן הימים להפוך לרוב. בכלל נראה שהפלשתינים, זקוקים לישראל הרבה יותר ממה שהנהגתם המסיתה מציגה להם.

הגי'האד בישראל והתלות בה, ניתנים למדידה בעת ובעונה אחת. חברת החשמל הישראלית שמספקת עבורם מקור אנרגיה בסיסי, העברת המים כמקור קיומי בסיסי, והטיפולים הרפואיים המוקדשים לפצועים הפלשתינים בבתי החולים בישראל וכיו"ב. לכן מובילי הדעה מהקצוות הפוליטיים בישראל אינם יכולים להציע לפלשתינים את הביחד ההירואי, וזאת משום שבשמאל הישראלי ישנם אנשים שהם בהחלט מערבים, אינדיבידואלים, ליברלים, ונפרדים. ואילו בימין הישראלי, ששם אולי עצם המחשבה פועלת בדרך כלל בצורה אימפולסיבית רגשית וחמה יותר, אינה מסוגלת להציע להם את מקומם העצמאי בתוך חלקת הארץ יחד עם כל תנועת ההתיישבות באיו"ש. הפלשתינים בעצם מציגים עמדה נסתרת תחת מאבקם, בה הם בכלל סולדים מהסיסמה של "שתי מדינות לשני עמים", הם מעוניינים יותר שישראל תקים להם את המדינה שלהם. הפלשתינים באופן כללי גם סולדים משפה שמושרשת על "אני", שפתם היא "אנחנו". בשפת הדעות הישראלית, אנשי ימין יטענו כי לא ניתן בכלל לסמוך על הפלשתינים, ומציגים טענות שעל פיהם מוכיחות זאת כמו אבו עלא, שהיה מראשי הנציגים במשא-ומתן מטעם הפלשתינים ואחד מספריו האוטוביוגרפיים, ציין כי עארפת מלכתחילה לא התכוון לעמוד בהסכם אוסלו, ואיך צהלה המשלחת הפלשתינית כאשר פסגת קמפ דיוויד בתקופת אהוד ברק נכשלה. אנשי שמאל לעומת זאת, בדרך כלל מתעלמים מהשקרים שיוצאים מההנהגה הפלשתינית, כל זאת בתקווה כי בדיון רציני, מעמיק ופשרני, הפלשתינים יציגו יותר כנות ורצינות לשלום או לפחות להסדר הסכסוך. נוסף על כך, אנשי שמאל מצביעים על כך שגם מהצד הישראלי מציגים (אמנם בצורה שונה) שקרים לגבי פתרונות מדיניים. שני המחנות, גם מהימין וגם מהשמאל בישראל יודעים שישנם עניינים שבהם הצדק נמצא אצל כל אחד מהם. מה שככל הנראה לא נטמע, מובן או ידוע על-ידי שני המחנות בישראל, הוא קולקטיב חברתי שבו השקר הוא שימוש לגיטימי של חכמת רחוב. לכן לא ניתן להציג טענות לשקרן שהרוויח משקרנותו, כמו שלא ניתן לבוא בתרבות המערבית, למי שבעל כישורים עדיפים. בחברה הערבית, האמת אינה קודש הקודשים. היא פחות חשובה מקשר משפחתי או חברתי עמוק, זו חברה שבה הקשר נתפס כחשוב יותר מן האמת, ובנוסף יש לו ערך בסיסי של הישרדות. הקשרים חשובים יותר, הנאמנות בתוך הקבוצה חשובה יותר.

בחברה הערבית, רואים באופן כללי את הקשר כעיקר ולא את ההסכם. אפשר לתאר זאת בצורה כזו שאחד מבניה של החברה הערבית יכול לשקר אבל גם לעשות הרבה בשביל קשר הדוק, הרבה יותר מאשר הוא יעשה עבור עצמו. חתן פרס נובל לספרות, המצרי נגי'ב מחפוז תיאר את חוסר התקשורת שבין הפלשתינים לבין ישראל בכך, שעל ההנהגה הישראלית לדבר על מה שמשותף, ולא על מה ששונה ומפריד. לנסות להעביר את המסר הרגשי שנכון לשני הצדדים בשפה של "יחד", שפה שנותנת בסופו של דבר כבוד, ולא מדברת בהתנשאות על היפרדות מערבית ליברלית. בחברה הישראלית, תופסים גם את הקשר עם הפלשתינים בחילוקי דעות של ימין ושמאל. אנשי ימין רואים אותו כמיותר, ולא בצורה כזו שבה ישראל זקוקה לקשר שכזה. אנשי שמאל, מעוניינים בד"כ במזרח תיכון חדש בו החברה הערבית, היא בעצם חברה נחשלת, חברה שזקוקה לעזרה וקידום מבחינתם. השמאל הישראלי אינו מתכוון להיתפס ככזה, זו פשוט עניין של תרבות נרציסטית שרואה רק את עצמה, ולמעשה מרבית החברה המערבית חוטאת בה. למעשה שני המחנות, לא מכוונים לצורה של קשר אמיתי עם הפלשתינים. השמאל בישראל מכוון לקשר המבוסס על התנשאות, והימין בכלל לא מעוניין בקשר, אלא בהתעלמות ובדחייה. הפלשתינים בפרט והחברה הערבית בכלל, צריכים קשר המבוסס על הביחד. הם באופן כללי מעדיפים קרבה והזדהות בצורה הדדית, על פני כל חדשנות וקידמה. הם זקוקים כחברה, לקשרי המשפחה, לקשרי אחים גם עם זה עלול להגיע בהקשר של דה-אינדיבידואציה, ולכן כל גורם זר עלול מצידם להיתפס כאויב חתרני. "אשליית השלום המערבית", היא סוג מסוים של כשל בתפיסה הבנתית. היא כמובן נמצאת בשיעור די גדול, בחוגים לא מעטים של אנשי שמאל. הכשל התפיסתי נמצא בכך שבאינדיבידואל המערבי, ישנו חוסר הבנה בה באופן כללי בן השיח מהחברה הערבית, פשוט אינו מעוניין בשלום שמציע לו בן המערב. הסכם שלום שכזה, מאיים על התרבות הערבית, על הלכידות והקולקטיב הערבי, ולכן בן החברה הערבית אינו מעוניין לוותר על היקר לו. מבחינה בינלאומית, ישראל באופן כללי כחלק מספיגת התרבות המערבית אינה נותנת משקל יתר לדעת העולם. לעומת זאת החברה הערבית כקולקטיב, מעניקה משקל מאוד משמעותי. לכן גיוסן של מדינות נוספות ובפרט המדינות המוסלמית, עוזר במידה לא מעטה ובמיוחד בתקופות בהן לרחוב הערבי יש משקל לא קטן. הטעות בה שוגה ההנהגה בישראל פעם אחר פעם, היא ביחס שלה לעולם הערבי שמתבטאת בהשלכת החשיבה האינדיבידואלית מערבית. זה גם עובד לגבי החברה הערבית, שממעטת להיפתח ולהבין את דרכי החשיבה המערבית. בישראל מתקשים להבין עד כמה החברה הערבית תלויה בסמכות ואחד בדעת השני, מתקשים להבין עד כמה בחברה הערבית נזהרים בלשונם. עד כמה שם חוששים להביע את דעתם בצורה עצמאית, לכן כל עוד בישראל יפנו אל החברה הערבית בצורת חשיבה מערבית, ההנהגה הישראלית לא תצליח לקלוט שחברה זו לא נמצאת איתם. החברה הפלשתינית לעומת זאת תופסת את החברה הישראלית כתלויה בסביבתה הערבית, יותר ממה שהיא באמת תלויה בסביבה זו.