במסגרת זעקת הגוועלד התורנית של השמאל הקיצוני וחסידיו המדוכאים בתרבות, באמנות ובתקשורת, ששיגרו שוב איתותי מצוקה נואשים מלב המאפליה הנדרסת בידי גלי הפשיזם סותם הפיות, התפרסם בימים האחרונים ב
ידיעות אחרונות מאמרו של
נחום ברנע, שתקף קשות את מלשיני ארגוני הימין, על טקטיקות ההלשנה שאימצו במאבקם כנגד ארגוני שמאל שונים.
מה שמוזר עד משעשע במאמר זה הוא, שדווקא אחד מדובריו הבכירים של מחנה השמאל במגזר התקשורתי, התגלה שוב כבעל מצפון סלקטיבי להפליא. כל כך סלקטיבי עד שלא בוש לנשל בהינף אחד של המקלדת את צאן מרעיתו מזכויות היוצרים בנושא ההלשנה, זכויות שמחנה זה רכש (ורוכש) לעצמו בעמל רב, במשך שנים רבות.
שלוש דוגמאות נסתפק בשלוש דוגמאות כדי לרענן מעט את זיכרונו הרופס והסלקטיבי של ברנע.
1. מסע ההלשנות הטראומתי ביותר בתולדות העם היהודי בעת החדשה, נערך במסגרת מה שכונה ה"סזון" ("עונת הציד" בצרפתית). אחת התקופות האפלות ביותר בהיסטוריה שלנו, שבה בין החודשים דצמבר 1944 לפברואר 1945, עסק ארגון "ההגנה" - לפי קריאת המוסדות (הסוכנות היהודית והוועד הלאומי) - בהסגרת חברי אצ"ל (ר"ת של ארגון צבאי לאומי) לידי הבולשת הבריטית. כל זאת בניסיון למנוע מאצ"ל לפעול נגד שלטון המנדט הבריטי.
בפיקוחה של "המחלקה לתפקידים מיוחדים" הוקם כוח מיוחד שהורכב בעיקר מכ-250 אנשי פלמ"ח ועוד אנשי ש"י (שירות הידיעות של ההגנה). משימתו היתה: מעקב, מעצר, חקירה והסגרה של חברי אצ"ל לבולשת. במסגרת המעצרים הללו, שבוצעו באלימות וכללו גם עינויים, נכלאו החשודים במקומות כמו: משמר העמק, עין חרוד ואלונים. בסך-הכל הוסגרו בתקופה זו לבריטים כ-1,000 חשודים בהשתייכות לאצ"ל.
רוב המוסגרים לבריטים הועברו למחנה המעצר בלטרון וכמה מאות מהם הוגלו למחנות מעצר באריתריאה ובקניה. בין אלה שנפלו קורבן למבצע ההלשנות וההסגרה ב"סזון", היו גם סגן מפקד האצ"ל, יעקב מרידור ("אלוף והבריחות") והצעיר מאיר שטרנברג, לימים שמגר - נשיא בית המשפט העליון ושמואל כצנלסון (תמיר) ז"ל, לימים שר המשפטים ופרקליט נודע.
ה"סזון" נשא אופי פוליטי מובהק, כאשר בין המוסגרים היו גם חברי המפלגה הרביזיוניסטית, שכלל לא היו אנשי מחתרת, אך לשמאל היה נוח לנסות ולהיפטר מהם - כפי שהתברר דווקא ממכתב תלונה בנדון ששלח הנציב העליון לשר המושבות הבריטי.
חרף המאמצים הגדולים שהשקיע, לא הצליחו מפקדי ה"סזון" ללכוד את מפקד האצ"ל,
מנחם בגין. בשנת 1972, נפגש ההיסטוריון הצבאי ד"ר
אורי מילשטיין עם מי שעמד בראש המבצע, שמעון אבידן (לימים מח"ט גבעתי במלחמת השחרור - י.ר.), בקיבוצו עין השופט. מילשטיין ביקש להקניט את אבידן והזכיר לו כי נכשל במשימה לתפוס את בגין. תגובתו של אבידן (מדובר ב-1972!!): "אני מצטער שלא תפסנו והרגנו אותו".
הסזון, אגב, הופסק, רק בעקבות הלחץ הציבורי שהופעל על ההנהגה השמאלנית של הישוב. הציבור בארץ ישראל מאס והתנגד למבצעי ההלשנות, המעקבים וההסגרות, שאמנם פגעו במלחמתו של אצ"ל בשלטון המנדט, אך לא הצליחו להפסיק אותה.
כל האירוע המביש הזה נעלם ונשכח כמובן מזיכרונו הסלקטיבי של נחום ברנע. אפשר להבין מדוע. זה לא כל כך נעים לספר לדור-שלא-ידע, למי אצלנו יש זכות יוצרים בנושא ההלשנות.
2. נתקדם לתקופתנו אנו, ונזכיר לברנע מישהו שבוודאי מוכר לו היטב. אריק שרון ז"ל. מי שהפך בפינוי גוש-קטיף, לאתרוג יקר וחביב השמאל, עד שגם עיתונו של ברנע, פרש עליו פתאום את חסותו. שרון היה מי שטבע את האימרה המפורסמת על "קומנדו השטינקרים של
שלום עכשיו", בהתייחסו למידע על ההתנחלויות שלדעתו העבירה התנועה לגורמי חוץ. מעניין אם גם אמירה בוטה זו של שרון, חביב ידיעות אחרונות, נעלמה מזיכרונו הרופס של ברנע, כשנדרש במאמרו לנגע ההלשנות.
3. נמשיך לדוגמה השלישית, שהיא ממש טרייה מן הזמן האחרון, כך שקשה להניח כי עיתונאי בכיר כמו נחום ברנע, החמיץ אותה.
רק לפני כארבעה חודשים סערה המערכת הפוליטית כאשר התברר כי קבוצת פעילי שמאל, ובהם שלושה שגרירים לשעבר, פנתה לממשלת ברזיל בבקשה שלא להסכים למינויו של
דני דיין לשגריר ישראל בברזיל. הם טענו כי הסכמה למינוי של מי שכיהן בעבר כראש מועצת יש"ע, תהווה מתן לגיטימציה בינלאומית למפעל ההתנחלויות.
אספנו רק שלוש דוגמאות, מן העבר ומן ההווה, המוכיחות כי גם מי שהתרגל לסטנדרטים כפולים, יתקשה להאשים את ארגון הימין 'אם תרצו', כאילו הוא אחראי בלעדית בתחום מבצעי ההלשנה בעם ישראל. ראינו שהיו לו (ויש לו עדיין) מורים טובים למדי.
