שוב לשטוף כלים, לסחוט את הסמרטוט, לזרוק את הזבל. שוב לקנח את האף לילדים, להכין כריכים, ולזרז אותם במקלחות. שוב ושוב אנו נפגשים עם מאות ואלפי מעשים קטנים שמרכיבים את חיי הזוגיות שלנו, בכל יום מחדש אנחנו נדרשים לבחור, להחליט ולשפר עמדה. חלקנו עוד זוכרים במעומעם את הדרשות היפות ששמענו לפני החתונה ומתחת לחופה על כל האידיאלים הגדולים שמתגלים בחיי הזוגיות, כולנו קשרנו כתרים והתמוגגנו כאשר צפינו בחלומנו על האופק. וכמה שזה נראה רחוק עכשיו, רחוק מאוד...
מיד לאחר המעמד הנשגב בהר סיני עם הקב"ה מגיעה פרשת משפטים המלאה בפרטי מצוות ודקויות הלכתיות, אינספור מקרים ותמונות-מצב שלגביהם נוקטת התורה עמדה מפורשת ומורה מה לעשות, איך, כמה, למה ומתי בדיוק. המעבר החד בין האורות הגבוהים למעשים הכל-כך "קטנים" שמופיעים בפרשת השבוע נראה מוזר מאוד, קיצוני ומטלטל. אך דווקא הוא מלמד אותנו יסוד חשוב מאין כמוהו.
בשביל להצליח להנציח את האורות הגבוהים בחיי היום-יום, בשביל לחיות אותם בכל רגע ובכל שעה, אנחנו צריכים ליצור "כלים", לאפשר להם לנוח בתוך אישיותנו ולמלא את ההכרה והדעת. המחשבה שדרך החיים האלוקית באה לידי ביטוי אך ורק עם קולות וברקים, כשההר כולו מתמלא בעשן, וקול השם נשמע בגאון ומרעיד את העולם כולו, היא זו שמרחיקה ושוללת את האפשרות לבטא באמת ובתמים את אותם רעיונות גדולים שאותה דרך חיים עליונה מבקשת לגלות. דווקא ההפרטה למעשים קטנים, עוד אחד ועוד אחד, היא זו שמאפשרת לאור הגדול להתגלות, אומנם בהדרגה איטית, אך בקביעות וביציבות.
האפשרות להרגיש את האושר שטמון בחיי הזוגיות, להתמלא באור ולראות עין בעין כיצד באמת מתגשמים כל המשפטים המפוצצים שכולנו אוהבים להדביק על ההזמנות לחתונה, עוברת דרך עבודה קשה ויומיומית של יצירת כלים, עבודה מדויקת שיורדת לפרטים הקטנים ביותר, ובד בבד בונה מהלך אמיתי ונכון.
