זכות השתיקה

בשלב מסוים בטקס חילופי היועץ המשפטי לממשלה איבדתי את ספירת הדוברים. נדמה לי שהיו שמונה: ראובן ריבלין, איילת שקד, יהודה וינשטיין, אביחי מנדלבליט, אמי פלמור, שי ניצן, אפי נוה ועוזרו של וינשטיין – אבל אני לא בטוח. הנקודה היא, שחוץ מאשר שקד, איש מהם לא הזכיר אפילו ברמז את הנושא הבוער ביותר שעל סדר יומם של היועץ והפרקליטות: נציבות הביקורת. הנציבה הילה גרסטל חלתה ונעדרה מהטקס, אך את הנושא לא ניתן יהיה לטאטא אל מתחת לשטיח. שקד אמרה – בצחוק שנשמע יותר כמו ציניות – שווינשטיין מותיר אותה לטפל לבדה בנושא חוק הנציבות, אבל האמת היא שכמו בכל התחומים, טוב שכהונתו של הלה הסתיימה. בימים האחרונים בתפקידו עוד הספיק וינשטיין לתת גיבוי לשקרים ולעבירות של בכירי הפרקליטות בנושא תצהירו של חן קוגל, וגם לשקר לגבי מסמך העקרונות להקמת הנציבות עליו הוא עצמו חתום. כעת נראה האם מנדלבליט ינער את הפרקליטות וראשיה, ויתמוך בחוק שיתן לנציבות למלא את תפקידה: ביקורת פרטנית ומערכתית כאחד.

לפני למעלה מעשור נפגשתי לארוחת צהריים עם יצחק פורר, ראש משרד רואי החשבון ארנסט אנד יאנג ישראל – הגדול בארץ. כאשר צלצל הפלאפון שלי, הסתכל עלי פורר ושאל: "אתה רופא?". הוא צדק לגמרי. לא יקרה כלום אם לא אהיה זמין במשך שעה; אני לא עוסק בענייני חיים ומוות. נזכרתי בזה השבוע, כאשר בטקס חילופי היועץ דיברו על שעות העבודה האין-סופיות, ושאלתי את עצמי: למה? מה כל כך דחוף ודחוק, שצריך לשבת עד חצות או אפילו עד שמונה בערב? מה לא יכול לחכות למחר בבוקר, כאשר הראשים רעננים והקיבה אינה מקרקרת? התשובה היא: שום דבר. זה הכל עניין של ניהול נכון ושל קביעת לוח זמנים. נזכיר את החוק הראשון של פרקינסון: כל עבודה נמשכת לפי פרק הזמן המוקדש לביצועה. כולנו יודעים, שכאשר יש דד ליין – הסיכוי שנעמוד בו טוב בהרבה מאשר בהעדרו. את האמת הזאת לא אמר איש באותו טקס. והייתה גם אמת חלופית שאיש לא העז להעלות על דל שפתיו. אם היועץ כל כך עמוס עד שרונית מנדלבליט וילדיה צריכים להתרגל שלא יראו אותו בבית חוץ מאשר בשבתות, אז אולי כדאי להקל עליו קצת? נניח: לפצל בין תפקיד היועץ לבין תפקיד ראש התביעה הכללית?

פתגם ידוע אומר שחצי אמת גרועה משקר – וכתב האישום נגד אהוד אולמרט בפרשת השיבוש מדגים זאת בצורה מצוינת. הפרקליטות אמרה לשופט אביטל חן, שאולמרט הצליח לשכנע את שולה זקן שלא להעיד במשפטיהם בירושלים, והצליח זמנית לשכנע אותה שלא לחתום על הסדר טיעון במשפט הולילנד. היא גם הסבירה, שהוא חשש שעדותה/עסקתה יזיקו לו. זו אמת, אבל רק חצי אמת. האמת המלאה היא, שהשיבוש חסך לאולמרט כמה וכמה שנות מאסר. בלי השיבוש, זקן הייתה מעידה שהוא יזם את הסיוע של שמואל דכנר לאחיו, יוסי אולמרט. הרשעה כאן, כפי שראינו, הייתה עולה לו ב-4.5 שנות מאסר. בלי השיבוש, זקן הייתה מעידה שהוא יזם את מרמת ראשונטורס. הרשעה כאן הייתה עולה לו בעוד שנה-שנתיים. את החלק הכל-כך מהותי של העסק לא סיפרו לבית המשפט, ובמקום זה התווכחו איתו האם אולמרט צריך לקבל אפס עונש או כמה ימים בכלא. בושה וחרפה.

מי שעוד שתק באולמו של חן היה אולמרט עצמו. לראשונה מאז החלו משפטיו, הוא לא פתח את הפה וגם לא ניצל את זכות המילה האחרונה של הנאשם. אולי סניגוריו ויועציו הצליחו סוף-סוף לשכנע אותו, שהוא רק מזיק לעצמו בשחצנות ובזחיחות שהוא מפזר לכל עבר, שבוודאי אינן משקפות את מה שבאמת עובר על מי שבעוד עשרה ימים נכנס לכלא. אחרי הרשעתו החלקית בבית המשפט העליון במשפט הולילנד, יצא אולמרט לעיתונאים והכריז שלא קיבל שוחד – עשר דקות אחרי שבית המשפט קבע סופית שהוא כן קיבל. בערעור בפרשת טלנסקי הוא עמד בפני אותו הרכב ממש, וטען שרודפים אותו. הוא מעולם לא הביע מילה אחת של חרטה, ודומה שהעדרה כעת – כאשר הודה בעבירות השיבוש – מלמד שהוא לא באמת חושב שעשה משהו פסול. מעניין אם הדבר יבוא לידי ביטוי בגזר הדין בשבוע הבא. אגב: התחושה באולם הייתה, שחן עשוי להפתיע ולשלוח את אולמרט לכלא לתקופה מסוימת במצטבר ולא בחופף, כך שייענש בצורה ממשית על מעשיו.

"שיחקנו לא טוב" – זה המקסימום שתשמעו ממאמני ספורט, במיוחד בישראל, אחרי הפסדים. חלקם יספרו לכם על פציעות, אחרים יתלוננו על השיפוט, יהיו מי שיתארו לכם משחק שונה לחלוטין מזה שראיתם ("אני לוקח הרבה דברים טובים") ותיתקלו גם בכאלו שיפילו את כל האשמה על השחקנים ("הזהרתי אותם מהבעיטות החופשיות"). רק אחד לעולם אינו אשם: המאמן. אני לא בעד ההרגל – אצלנו ובעולם – להפיל את כל התיק בצורה בלעדית על המאמן. יש מנהלים מעליו, יש צוות לצידו, יש שחקנים מתחתיו. העובדה שהכי קל להחליף את המאמן, אינה אומרת שתמיד רק הוא אשם. מצד שני, לא ייתכן שהוא היחיד שאינו נושא באחריות כלשהי. זה בדיוק תפקידם של המראיינים: לשאול "ומה החלק שלך?", ללחוץ עד שתינתן תשובה או עד שניתן יהיה לומר שהמאמן מתחמק מאחריות.

יש כמה חברי כנסת שמחוללים בכוונה מהומות כדי לקבל כותרות. אורן חזן הוא כזה בקואליציה, סתיו שפיר היא כזו באופוזיציה. חזן הוא סתם פרחח שלא אמור להגיע אפילו לוועד הבית, בעוד שפיר משתוללת במכוון – בעיקר אצל ניסן סלומינסקי – כדי לזכות בכמה דקות של זמן מסך. זה מצליח להם: כל ילד שמע על חזן, ושפיר הגיעה למקום השני בפריימריז במפלגת העבודה. אני יודע שהרבה יותר קל להגיד זאת מאשר לעשות זאת, אבל הדרך הטובה ביותר להתמודד עם פרובוקטורים כאלה היא לא להיגרר אחריהם. פשוט לשתוק. חזן פולט עוד שטות – להבין שהאיש אידיוט ולשתוק. שפיר שוב צורחת – לתת לה לצעוק עד שתתעייף. התגובה צריכה לבוא אחר כך, לא מול המצלמות, בתלונות לוועדת האתיקה של הכנסת ולראשי המפלגות שלהם, שיודעים שחזן ושפיר ודומיהם מבזים את המפלגה (וגם צוברים יותר מדי פופולריות זולה). והמשכיל בעת ההיא ידום.