בשנים האחרונות השתלטה בתיאטראות האופרה בכל העולם, אבל בעיקר באירופה, אופנה של במאים המחליטים כי מותר להם לעשות הכל חוץ מלבטא את רצונו של המלחין. הבמאים הללו, רובם ככולם חסרי השכלה מוסיקלית, אינם באמת מבינים מה אומרת המוזיקה וסוברים שבמת אופרה משמשת להם הזדמנות לבטא את דמיונם הפרוע. הללו מזלזלים ביכולתם של המאזינים והצופים להבין רעיונות מלפני מאה, מאתיים ואפילו יותר שנים, כמו אהבה, קנאה, קנוניות, רצח וכדומה, אלא אם כן אלים מיתולוגיים ומלכים מימי הביניים יהיו לבושים בחליפה ועניבה, ירכבו על אופנועים ויחזיקו בידיהם טלפונים חכמים.
דבר נוסף שהפך כמעט חובה לבימוי "מודרני" הוא וולגריות. כך ראינו למשל את אאידה באופרה של פריז שבה האתיופים מנפנפים בדגל איטליה והמצרים אימצו לעצמם את דגל אוסטריה. החיילים האתיופיים לבושים כמו המהגרים לארצות-הברית של לתחילת המאה ה-20 בעוד ורדי המרובע חשב לראוי להיות אותנטי ולברר (במכתביו) אם מותר היה במצרים העתיקה לנשים לשיר בבתי המקדש ואיך נראו אז חצוצרות. ראינו איך בתיאטרון הבולשוי המוסקבאי יבגני אונגין בא לנשף שיכור כלוט. ראינו בזמנו בפסטיבל ישראל את האופרה-אורטוריה של סטרווינסקי, שבה המלך אדיפוס לבוש כסטאלין ומרי המקהלה מתרוצצים על הבמה כאחוזי טירוף, וכל זה כדי "לקרב" את העלילה לקהל בן זמננו. כנראה לבמאי לא היה אכפת כלל שסטרווינסקי בחר בשפה הלטינית דווקא כדי להרחיק את הסיפור המיתולוגי מהמאה ה-20 וכתב בפירוש כי על חברי המקהלה לעמוד כמו פסלים. אומנם במגמה זו "מצטיינים" במיוחד הגרמנים, אך למרבה הצער גם האופרה הישראלית לעתים קרובות מעבירה את הבימוי האירופי גם אלינו.
ובכל זאת, לא בכל מקום נוהגים כך.
לא מזמן התמזל מזלי להיות נוכח בשני אירועי מוזיקה בטורינו שבצפון איטליה. להבדיל ממילנו, שהדבר המיידי העולה במחשבה בהקשר לה הוא תיאטרון האופרה המהולל "לה סקאלה", טורינו נחשבת כמרכז תעשיית-המכוניות המפוארת של איטליה, אבל בטורינו כמו בכל עיר אפילו בינונית בגודלה באיטליה יש תיאטרון אופרה. מה יכול להיות טוב מ"אאידה"? ובכל זאת הלכתי להצגה עם חששות לא מבוטלים. האולם של תיאטרו רג'ו היה מלא עד אפס מקום בקהל מבוגר יחסית, אבל בכל זאת צעיר בממוצע בשיעור ניכר מזה שבארץ. ומה הפלא? העלילה מתרחשת לא על הירח, לא באמריקה התיכונה של המאה ה-21 ולא בקיבוץ ישראלי, אלא ממש כפי שנכתבה - במצרים העתיקה. לא היו בהופעה סמארטפונים, אף זמרת לא הופיעה בחזה חשוף, וצבאו של רדאמס נכנס לבמה לא רכוב על אופנועים אלא רחמנא ליצלן ברגל כשחייליו נושאים חרבות. תודה לאל, הבמאי האמריקני ויליאם פרידקין חשב, בניגוד למרבית עמיתיו בעולם, כי זה מה שרצה ורדי וכך זה צריך להיות. זה עבד מצויין.
"אאידה" היא אופרה מרהיבה. יש בה הכל: אהבה, קנאה, בגידה, ובראש וראשונה המוזיקה הגאונית של ג'וזפה ורדי. האופרה האיטלקית היא קודם כל אופרה לזמרים, ושוב תודה לבמאי שלא הכריח אותם לשיר בשכיבה או בזחילה, אלא נתן להם לשיר במצב הנוח ביותר, כלומר בעמידה עם הפנים לקהל. באופרה זו, להבדיל ממרבית האופרות, אין בה "איש רע". אמנריס בתו של פרעה, יריבתה של אאידה, היא בסך-הכל אישה שאוהבת את רדאמס בכל נפשה, אפילו כשהיא מבינה שרדאמס אינו אוהב אותה, ןהיא עושה הכל כדי להצילו. אמונאסרו, מלך האתיופים, חושב בראש ובראשונה על מולדתו, וכל מעשיו נובעים מכך. הכהן הגדול רמפיס והכוהנים השופטים דנים את רדאמס למוות רק אחרי שרמפיס מנסה לתת לרדאמס חבל הצלה, אלא שרדאמס מסרב להגן על עצמו. ועוד פרט מעניין: מתברר שמצרים של ורדי היא מדינת חוק, ואפילו פרעה אינו יכול להציל את הרמטכ"ל שלו שהביא למצרים ניצחון על האויב ושמיועד להיות יורשו. בקיצור, כמו בטרגדיה יוונית, הכל נגזר מראש.
דרישותיו של ורדי מן הזמרים, המקהלה והתזמורת גבוהות מאוד. הזמרים היו טובים מאוד, למעט אולי רדאמס שהיה טוב דיו, אך לא מעבר לכך. הגיבור העיקרי של ההצגה היה ללא ספק ג'נאנדראה נוזדה, המנהל המוסיקלי של התיאטרון.
התזמורת הייתה פשוט נפלאה. לא רק הפיאניסימי שלה השקטים ביותר נשמעו באופן ברור, אלא גם ברגעים העוצמתיים ביותר כשהיה נדמה שאי-אפשר להוציא צליל גדול יותר, היא לא הפריעה לזמרים. גם המקהלה הייתה מצוינת. נהניתי מאוד גם מהבלט. הריקודים היו מרהיבים ומסוגננים, ולהבדיל מהמקובל היום - בעלי טעם. האנרגיה העצומה של המנצח השתלבה בעדינותו, והוא הצטיין בשימוש מבוקר וחכם בוויברטו אצל כלי המיתר ושמר על דיוק יוצא מן הכלל. לפחות לגבי התזמורת והמנצח של הפקה זו, הסיפורים על כך שהנגנים האיטלקים הם חסרי משמעת בנגינה יחדיו נשמעים כאגדה חסרת בסיס.
למחרת באותו אולם ביצעו אותו מנצח ואותה תזמורת את הסימפוניה השנייה של גוסטב מאהלר. להפתעתי גיליתי שהרכב הקהל היה שונה למדי. צעירים רבים מילאו את האולם שוב עד אפס מקום. על הבמה ישבה התזמורת של התיאטרון בהרכב מורחב. הנהלת התיאטרון לא חסכה והוסיפה להרכב הרגיל נגנים רבים, עד כדי כך שקבוצת הקונטרבסים הוכפלה ל-12 נגנים היות שתפקידם בסימפוניה הזאת חשוב ביותר. לכך היו כמובן תוצאות. שוב, הכל היה מצויין. האנרגיות העצומות, הדיוק, יפי הצליל וההבדלים בעוצמתו עד קצה הגבול. רק בקטע מסוים של הפרק האחרון, כשקרה איזה שהוא אי-דיוק מזערי, הבנתי שבכל זאת הנגנים הללו הם בני אנוש. גם הזמרת הסולנית הייתה מצויינת. אבל שוב, הגיבור העיקרי היה המנצח ג'אננדראה נוזדה, וניתן לומר בסיפוק רב לומר כי נוזדה הוא המנצח האורח הראשי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, והקהל שלנו יכול ליהנות מאומנותו מדי שנה.
