"תיקון עולם" היהודי, לובש מאז קמה מדינת ישראל מתכונת חדשה ומשקף ביתר בהירות את הפתולוגיה של השנאה העצמית: דמוניזציה של מדינת היהודים, אם באופן מוצהר ובין אם כמסקנה העולה מתיאור מדינת היהודים, כישות ציו-נאצית, שיש - למחות אותה.
הרדיקל היהודי שם לעצמו כמטרה, להכפיש את המדינה ולהציגה כמוקד האסון היורד על העם היהודי ובאמצעותו על האנושות כולה.
רבים מיהודי האקדמיה מקדישים את חייהם לכך, ומאחר שרבים מהם בכירים -בתחום מדע החברה והרוח, הרי שהם מעוותים את העובדות הפשוטות ע"י סילוף ההקשר- ההיסטורי, הכלכלי, הפוליטי, המוסרי, לנשוא הכפשתם. החבורה מושכת את עולמה הרוחני מעקרון "הספק המתודי" המונח ביסוד המחקר האקדמי. כלומר עקרונות המחקר המקובלים נשמרים, אלא שבבחינת הנושא ה"ישות הציונית", מדובר בפשקוויל, בנוסח שהיה מקובל על מחלקת התעמולה של אנדרי ז'דנוב. המכנה המשותף להם בדרך כלל הוא עבר קומוניסטי או סוציאליסטי פרוגרסיבי, כפי שהם מקפידים לומר היום (שכן סטלין ושבחו אינו 'תקין' היום).
את ההסבר לשנאת ישראל בקרב מגזר רחב של מה שמכונה "אליטה אינטלקטואלית" יש לחפש בעקרון של "תיקון עולם" המלווה את היהדות מראשיתה הטיעון הבסיסי נסמך על עיקרון הבשורה האוניברסאלית המחייבת את היהדות, להתערב בגויים ולהיצמד לאחוות האדם באשר הוא.
על-פי הרדיקל היהודי, הציונות היא אפוא בגידה במוסר היהודי המסתלקת מהבשורה האוניברסאלית ומתכנסת בתוך ישות לאומית על "סממניה הפישיסטים" (דוגמה לכך הרמן כהן מבכירי ההוגים של גרמניה, האשים את הציונים בעיוות, הרואים את קורות עמם כרצף של סבל אשר חולל ביהודי את 'מנטליות הגטו' הוא טען שהיהודים חייבים להיות מורי האנושות, והפורענויות שנפלו עליהם נובע ממעמדם המוסרי המקומם נגדם את האומות) העיקרון של כהן בא לידי ביטוי אצל ממשיכיו דוגמת 'ברית שלום' שדגלה במדינה דו לאומית.
אותו עיוורון סלקטיבי מאפיין את חבורת היהודים שונאי עצמם, לאחר כינונה של המדינה. אצל כהן ההתנגדות לציונות לא נבעה משנאה פתולוגית, לעומת חבורות אחרות שונאי עצמם שמנסים להטביע על היהדות את ההטבעה הבאה: המדינה היא התגלמות הרשע, ישראל נאשמת באפרטהייד, טרור מדיני, טיהור אתני, פשעים נגד האנושות והשמדת עם...
המדינה הציונית בעיני האינטלקטואל היהודי המתאר עצמו כ"פרוגרסיבי" היא מחרחרת מלחמה, דמונית, פאנטית, רווית דמים, פשיסטית, גזענית ונאצית., ומקורם בשמאל הקיצוני הקומוניסטי מאסכולת טרוצקי יחסו של טרוצקי אל השאלה היהודית היה: התבוללות מלאה של היהודים שתביא לפתרון הבעיה האנטישמית. רק מקץ שלושים שנה לנוכח עלילות היבסקציה והמסע האנטישמי נגדו, הודה כי משנתו בדבר התבוללות היהודים כפתרון לאנטישמיות בטעות יסודה.
אולם יורשיו לאחר 1967 עברו שינוי דרמטי. התופעה לבשה פן מיוחד בהקשר לאנטי ציונות הסובייטית אשר לאחר המפלה הצבאית של בני בריתה- קבלה ממד אנטישמי מובהק. בשלב זה יישרו הטרוצקיסטים קו עם מוסקבה, שהרי מבחינתם ניצחונה של ישראל העיד על מפנה הרה אסון במאבק המהפכה הערבית מול האימפריאליזם האמריקני, מכאן שאם האיבה הסובייטית לישראל, שבאה בין היתר לביטוי בניתוק יחסים דיפלומטיים, הרי שפרץ השנאה של הטרוצקיזם היה מעוגן בשבירת כלים אידיאולוגית. כך הפכה שנאת ישראל למוקד בלתי מעורער של הדוקטרינה הטרוצקיסטית.
באוגוסט 1971 בוועידה הלאומית העשרים וארבע של המפלגה הסוציאליסטית בארה"ב הארגון הטרוצקיסטי הגדול שכל חבריה הם יהודים ואל הוועידה נהרו יהודים מכל העולם, בתגובה לשיפור מרחיק לכת שחל במעמדה האסטרטגי של ישראל לאחר מלחמת ששת הימים, הן בקרב הקהילה היהודית באמריקה שזקפה את קומתה לנוכח הניצחון, והן לאחר התבוסה הסובייטית במלחמה הקרה, הכריזה התנועה: זכותו של לאום מדוכא להגדרה עצמית היא זכות ללא עוררין. מכאן זכותו של העם הפלשתיני המדוכא להחליט באופן חד-צדדי האם הוא נכון לחיות לצד יהודים במדינה אחת או בשתי מדינות נפרדות. זכות זאת אינה עומדת ללאום המדכא, קרי: יהודי ישראל.
לאחר הגדרת מקומם של היהודים תחת חסות ערבית קובעת ההחלטה: היעד המרכזי של המהפכה הערבית ושל המאבק הפלשתיני הוא להכרית את ישראל. על-מנת להשיג יעד זה, על ההמונים הערבים להתגייס למשימה, כמו-כן לגייס למאבק את המוני העמלים בתוך ישראל שכן זהו אינטרס עליון.
זהו אפוא הבסיס האידיאולוגי עליו נשענת השנאה העצמית היהודית שהחלה את דרכה זמן קצר לאחר החלטות הוועידה משנת 1971. בשלב מאוחר יותר, לאחר לחיצת היד עם ערפאת לרבין במדשאות הבית הלבן, נתקף המחנה הטרוצקיסטי בחרדה שמא מדינת ישראל עלולה לשרוד, והדבר בא לידי ביטוי ביחסם לראש אש"ף כי ראו בו בוגד באינטרס הערבי והחשש מהנסיגה בציווי של הכחדת המדינה היהודית.
החלק הפתטי שהלכו ונוסדו כ-100 מדינות בקירוב, בחמישים השנים האחרונות, ומול תמונה זו הם עומדים ומייחלים לחיסול ישראל.
למרבה האירוניה ברית המועצות היא מדגם מייצג לתהליך: כשהתפרקה המדינה הסובייטית קמו, רוסיה, אוקראינה, בלארוס, מולדובה, קירגיסטן, קזחסטן, טג'יקיסטן,ארמניה, אזרבייג'אן וכן פרשו לאיחוד האירופי: לטביה, ליטא, אסטוניה.
