אחרי ימים שהיו שטופי שמש חמימה ומלטפת, הבטיחה התחזית של יום האתמול כי "החורף שוב כאן ונועד להישאר פה".
לשוחרי הקור והגשם זו, בהחלט, בשורה מעודדת, אבל עבורי, שכמה לחום, תחזית שכזו היא ממש מדפרסת. הקור והגשם יכבלו אותי בהכרח אל הבית, שבו אהיה תקוע בסגר, עד לעת שיחלוף לו "זעם האל". אז בחיל ורעדה אתכרבל במיטה, ולעזרי ייחלצו רק שמיכה ותנור.
אם, בכל זאת, אחפוץ לצאת לרחוב - אזדקק למספר אמצעי-מניעה: שכבות של בגדים שאלבש על גופי, בצד מטריה שתגן על ראשי. ומה עם חופש התנועה האישי, שמבוזה ונשלל ממני כך סתם?
לא בכדי מתואר יום חורפי בגוונים שליליים: "יום שחור", "יום אפור", "יום קודר", "יום סגריר". אם זה יום קר - הוא "מקפיא עצמות", ואם הוא גשום - "השמיים בוכים".
במצב שכזה - אפסה תקוותי. ייאושי מתגבר, כי החורף מלחיץ. אני נכסף משום כך לבואו של הקיץ, שיוציא אותי מן החושך לאור. ותפילה בליבי נישאת למרומים: לא עוד דלקת-ריאות, או שפעת של חורף, אלא חום אביבי של שמש זורחת, שיביא ארוכה למדווי יום-סגריר.
יהי רצון מלפניך, אדוני-אלוהי, שזעקתי הכנה תרעיד את ליבך. כי כמוני ישנם עוד רבים וטובים, הזקוקים לליטוף ולא לצמרמורת. אז תודה עוד מראש, גם בשם התומכים בי, על הג'סטה ממעלה, שלא תישכח.
