באירוע האחרון (3.2.16) של התקלות בחוליית מפגעים בשער שכם, הוכיחו חיילות משמר הגבול יכולת מרשימה של עמידה בתנאי לחימה פנים אל פנים, במצב בסיסי של הפתעה, ומנעו פיגוע טרור משמעותי. האירוע הדגים שני לקחים: א. חיילות יכולות להיות שותפות ללחימה ומבצעות איכותיות של נוהלי עימות כוחני גם מול טרור וגם בתנאים של הפתעה טקטית. ב. ניתן לצפות שיכולותיהן בכל מרכיבי הפעולה לא יפלו מאלה של לוחמים גברים, למעט במה שנוגע לקרב מגע מקרוב, שבהם לכוח הפיסי האישי משקל מכריע ביחס לתוצאות.
בלחימה ששלוב בה מגע פיסי קרוב, קיימת בדרך כלל נחיתות מובנית ביכולותיה של לוחמת ביחס ללוחם, בגלל השוני הפיזיונומי שבין גברים לנשים. בתנאים כאלה, קיים חשש גדול יותר לשרידותן של לוחמות והסבירות לסיכון לחייהן או לפגיעה קשה בהן גדל. במבחן זה, אינני רואה הבדל משמעותי בין לחימה מול מחבלים לבין לחימה בין כוחות סדירים. אולם, הנחת העבודה שלי היא שבעימות בין כוחות-קרקע סדירים, רוב ההתקלויות תתרחשנה במרחקים שאין בהם מגע אישי קרוב, בעוד שבעימות מול מחבלים, הסיכוי להתקלויות מסוג קרב-מגע קרוב גובר משמעותית. מול מחבלים מתאבדים, שמפעילים מטעני נפץ שאותם הם נושאים על גופם, לוחמות ולוחמים נמצאים באותה רמת איום.
ככל שניתן ללמוד מתיאור השתלשלות האירוע הנ"ל בתקשורת, סוגית ההבדל בין לוחמות ללוחמים במשימות אמנעה ואבטחה כנגד מחבלים, בעידן ה"מפגע הבודד", טעונה בחינה חוזרת. בדיקה כזו צריכה לכלול את מבנה הכוח הבסיסי לצורך משימות אלה לפחות מבחינת: א. מספר הלוחמים בצוות, ב. תמהיל כוח האדם בצוות, ג. אופן התנועה במיוחד באזורים מוחשדים, ד. הכשרה מבצעית של הצוות לתרחישים טיפוסיים, ה. סוג החימוש שישא עימו כל איש צוות, ו. הכשרה פסיכולוגית להתקלויות מקרוב בתנאי הפתעה, ז. התאמת הוראות הפתיחה באש לסוג זה של משימות, במיוחד בשטחים בנויים.
יעד נכסף ככל שחולף הזמן וכוחות הביטחון מתמהמהים בדיכוי החלטי וחד-משמעי של גל הפיגועים הנוכחי, מתרחשים במקביל מספר תהליכים שליליים: 1. התופעה מתרחבת, צוברת תנופה ושכיחותה גדלה. 2. גדל גיוונן של דרכי הפעולה וחימוש המפגעים מורכב ומסוכן יותר. 3. ביסודו של דבר "אינתיפאדת הסכינים" אינה רק של סכינים ואינה רק של יחידים. 4. פגיעה ביהודים היא יעד "נכסף" של מפגעים אלה, אולם פגיעה בחיילים היא הישג נוסף על עצם הפגיעה ביהודים. לפגיעה בחיילות ערך מוסף גדול עוד, מפני שבתודעה הציבורית הישראלית, הן "חלשות"... ופגיעות מן החיילים. 5. ככל שישתכנעו הפלשתינים שאין לישראל מענה יעיל לסוג זה של לחימה, כך יצטרפו אליו מתנדבים נוספים ואפשרויות תקשה השליטה בתופעה, תגדל מורכבות ההתמודדות והסיכון לאזרחים ולכוחות הביטחון יגדל. 6. אובדן שליטה ישראלית על הרחוב, יביא ליותר נסינות חצופים מצד "ידידים" ויריבים להתערב בעניינים הפנימיים שלנו, או להציע רעיונות-סרק של היפרדות מדומה מן הסוג שחוזר ומציע לאחרונה הרצוג. 7. המשך הפיגועים פרושו המשך שיבוש סידרי החיים, המשך והתגברות הנזק הכלכלי ופגיעה מעמיקה והולכת במורל הלאומי.
לקח האירוע האחרון בשער שכם, מעלה על סדר היום מחדש את השאלה באילו מסגרות ובאילו אופנים יש לאפשר שילוב של לוחמות במבנים הקרביים הבסיסיים, במיוחד בלוחמת היבשה. גדודי הקרקל הם צורת מענה אחת ונסיון ההפעלה שלהם, ככל שהדברים נחשפים לציבור, אינו שלילי אבל גם אינו חיובי באופן חד-משמעי. בצבא שהולך ומשנה את אופיו ומבנהו, שאלה זו צריכה להבחן בקפידה ובאינטנסיביות דווקא באירועים של ביטחון שוטף או מבצעים יזומים, משום ששם תכנון המהלכים נתון לשליטתנו טוב יותר. במלחמה או לחימה שיתפתחו לאו-דווקא במקום ובזמן שאנו נבחר, צריכה התשובה התו"לית לכל השאלות הנ"ל להיות מבוססת ושלימה. בכל מקרה אסור שתיאוריות פמיניסטיות תקבענה את תורת הלחימה לגבי מבנים לוחמים בהם פועלים כוחות משולבים או יחידות הומוגניות של לוחמות בלבד.
חוסר תכלית אחרי למעלה מ-67 שנות עצמאות, ישראל עדיין נאבקת על קניית זמן של הפסקת-אש אפקטיבית. הטרור הפונדמנטליסטי מצמצם את יכולתה להשיג זאת והופך בהדרגה את הווי החיים בארץ למלחמת התשה אחת ממושכת, שלה נזקים הולכים וגדלים ואפקטים שליליים מצטברים רבים. אירועים בעולם המערבי-דמוקרטי מצביעים על תופעות ומגמות דומות אם כי בקצב התפתחות אחר. בסיכומו של דבר הנזק העיקרי של התשה זו הוא שחיקה של המוטיבציה; בישראל - יותר ויותר צעירים אינם מגיעים לשירות צבאי או לאומי. שחיקה זו היא תוצאה של תסכול מחוסר התכלית שבלחימה סזיפית. שילוב לוחמות במערכי הלחימה הצה"ליים אינו עתיד לשנות מציאות זו ואם ישנה, הרי שיהיה זה לא לטובה. לחימה סזיפית הייתה בין הגורמים המרכזיים לכשלונות האמריקניים בויטנאם ולאחר מכן גם בעירק ואפגניסטן. היא הייתה מן הגורמים ש"הבריחו" את רוסיה מאפגניסטן, אם לא הגורם הראשי. לחימה סזיפית סירסה את מדינת ישראל בכל מערכותיה מאז מלחמת לבנון הראשונה.
לחימה סזיפית היא לחימה שאינה מכוונת לנצח את האויב, דהיינו: לשבור את יכולותיו ואת רצונו להשתמש באלימות להשגת מטרותיו המדיניות. עבור ישראל זו מלכודת וסכנה חמורה בהתהוות.
בניגוד לסברת רבים, מלחמת התשה באמצעות טרור, בתנאים של ישראל - מדינה קטנה באסימטריה אסטרטגית מתמדת מול יריביה - היא סכנה שעוצמתה גדלה והולכת ככל שמשך הפעילות הטרוריסטית מתארך וככל שהמדינה המותקפת מתכנסת אל תוך עצמה ומתגוננת התגוננות פסיבית עד כדי סכנה קיומית. למעשה סכנה זו קיימת בכל דמוקרטיה, כאשר באירופה ובמידה פחותה בהרבה בארה"ב, האסימטריה הולכת ונבנית מבפנים באמצעות תנועות הגירה מסיביות שמחולל הטרור האיסלאמי הפונדמנטליסטי בשילוב עם מדיניות קלוקלת של שמירה על הזהות הלאומית המדינתית. כאשר אתה פותח את צמצם המצלמה הסוקרת את מרחב הקיום הלאומי ובוחן אירועים נוסח התקרית האחרונה בשער שכם, אינך יכול שלא לראות, את מקומו של האירוע ההוא, המוגבל בזמן ובמקום, בתוך המארג הגדול והשלם של המאבק הישראלי-ערבי. לכן, על התיקונים ה"קוסמטיים" המתבקשים מהאירוע המקומי חייבים "להלביש" את ממדי התמונה הרחבה.
באירוע המקומי אפשר להסתפק בפלסטר; התמונה הרחבה דורשת ניתוח לב-פתוח.
