חד-צדדיות של פרוז'ינין

פרוז'ינין קיבלה את בקשת המדינה לדחות את הדיון בתיק עד לאחר הבחירות לכנסת ה-20, אבל הורתה על הגשת התצהירים לפניהן – כך שטענותיו של נפתלי הושמעו בזמן מסע הבחירות. היא אישרה לעורכות דינו להגיש באיחור תצהירים של שלושה מעדיו, בנימוק שבית הדין לעבודה אינו נוהג להקפיד על הפרוצדורה. הייתה זו פרוז'ינין שכפתה את זימונה של שרה נתניהו, שכלל לא הייתה בעלת דין; המדינה התנגדה לזימונה. היא אומנם דחתה את בקשתו נפתלי לזמן לעדות את 20 כותבי המכתבים בשבחה של נתניהו – אך בפסק הדין קובעת שלמכתבים אלו אין כל משמעות, משום שכותביהם לא העידו. ולבסוף: אחרי הגשת הראיות אישרה פרוז'ינין את בקשתו של נפתלי להגיש כראיה פרסום על הוצאות מעון ראש הממשלה. גם החלטותיה של פרוז'ינין במהלך הדיונים מעוררות תחושה של חוסר שוויון. היא פסלה (23.3.15) שאלות של המדינה לנפתלי על שירותו הצבאי, ופסלה שורה של שאלות אחרות בנימוק שהן בלתי רלוונטיות ומהוות "פגיעה בלתי מידתית בצנעת הפרט של התובע". פרוז'ינין דרשה לדעת מדוע שאלה מסוימת רלוונטית, ונציגת המדינה, עו"ד כוכבית נצח-דולב, התלוננה שהדבר מחייב אותה לחשוף את קו החקירה שלה. בדיון הבא (10.5.15) דיווחה נצח-דולב, כי המדינה קיבלה מנפתלי ימים אחדים קודם לכן – ערב עדויותיהם של עזרא סיידוף, שרה נתניהו ושאר עדיה – "כמות עצומה" של מסמכים שלא גולו בתצהיר גילוי מסמכים. פרוז'ינין עברה על כך בשתיקה.

אותה פרוז'ינין שפסלה שאלות שהוצגו לנפתלי, אישרה שורה של שאלות לסיידוף למרות התנגדותה של נצח-דולב. כך למשל נשאל סיידוף על השתוללות של שרה נתניהו, נצח-דולב טענה שזה בלתי רלוונטי, לנדאו הגיבה שהיא רוצה להוכיח דפוס – והשאלה הותרה. בהמשך נשאל סיידוף האם ידע שעובדים משלמים מכיסם על הוצאות של בני הזוג נתניהו, נצח-דולב שוב התנגדה והשאלה שוב אושרה. בעת עדותה של שרה נתניהו, התירה פרוז'ינין ללנדאו להגיש את החלטת היועץ המשפטי לממשלה משנת 1999 בפרשת עמדי. הנימוק של לנדאו להגשת המסמך, שלא התייחס בצורה כלשהי לתביעתו של נפתלי: "אנחנו טוענים שזו שיטה מאז העלייה לשלטון שמתחזקת משנה לשנה". את פרוז'ינין זה שכנע. נעבור לפסק הדין. פרוז'ינין אינה מתמודדת אפילו בשורה אחת, בתוך 40 העמודים שכתבה, עם כשל לוגי מרכזי. אם נפתלי כל כך סבל בעבודתו בבית ראש הממשלה, מדוע כל כך רצה להתקבל בו לעבודה קבועה? במילים אחרות: החלק הראשון של התביעה, בו נטען שהופרה ההבטחה לקבלת תקן קבוע, סותר את החלק השני, בו הועלו הטענות להעסקה פוגענית.

תחת ראש הפרק "מהימנות התובע ועדיו", מסתפקת פרוז'ינין בקביעה כללית לפיה סתירות ואי-דיוקים שהתגלו בדברי כמה מעדיו של נפתלי אינם פוסלים את מהימנותם בליבת המחלוקת. על מהימנותו של נפתלי – התובע בתיק – היא אינה אומרת מילה וחצי מילה. לעומת זאת, על מהימנותה של נתניהו – עדה בלבד – היא מדברת באריכות ופוסלת קטעים נרחבים מדבריה. בהקשר זה יש להעיר, שפסק הדין מעלה גם תמונה של טעויות קשות מצידה של נצח-דולב, שבמהלך המשפט מונתה לפרקליטת מחוז ירושלים (אזרחי). היא לא הביאה לעדות איש מעובדי המעון שיתמוך בגירסתה של נתניהו בדבר היחסים הטובים השוררים בו כיום, וכאמור לא הגישה תצהיר ולא הביאה לעדות איש מבין 20 כותבי מכתבי השבח. התוצאה הייתה, שעדותה של נתניהו בשאלות מרכזיות אלו נותרה בודדת וחסרת חיזוק. אחת משתיים: או שאכן היו כאן חובבנות ורשלנות בניהול התיק, או שנתניהו שיקרה בעדותה – ואז עולה השאלה מה ידעו נציגי המדינה על מידת האמת של דבריה. בסופו של יום, נפתלי קיבל 155,000 שקל – בעוד שהוא תבע 650,000 שקל. המדינה תצטרך להחליט האם היא מערערת, בעיקר לנוכח העובדה שפסק הדין מבוסס בעיקרו על ממצאי מהימנות וקביעות עובדתיות, בהם ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב. אך דומה, כי החד-צדדיות הבולטת של ניהול התיק ושל ההכרעה בו, מצדיקים שגם בית הדין הארצי לעבודה ייתן עליו את הדעת.