יו"ר רשות החברות הממשלתיות בעידוד שר האוצר לשעבר,
יאיר לפיד, החליט ולרוב בצדק כי ראוי שהחברות הממשלתיות (100 במספר) ינוהלו על-ידי קאדרים מקצועיים דירקטורים (מנהלים) שמתאימים לחברה והחברה מתאימה להן.
לצורך כך הגו והקימו את נבחרת הדירקטורים, על-מנת שאלה ישמשו כדירקטורים מקצועיים בחברות הממשלתיות. פורסם קול קורא נערכו מבחנים באינטרנט ובסוף התהליך רואיינו דירקטורים אלו ונבחרו המתאימים ביותר.
מכאן ואילך ניתן היה לבחור דירקטור אך ורק מהנבחרת, לא עוד דירקטורים מטעם פוליטיקאים, שרים, ומנכלים הרוצים אנשי שלומם בדירקטוריונים של החברות הנמצאות בתחומי משרדם. הדבר עלה לכותרות כי שר האוצר רצה להחליף את
אורי יוגב במישהו אחר, וזאת עקב אי-רצונו של אורי למנות אנשים מטעם השר, ובמצב הנוכחי זה לא אפשרי אלא אם יוגב מתפטר.
דוגמה אחרת ניתן לתת מהנושא החם של מתווה הגז, דר דויד גילה לא הסכים לחתום על המתווה למרות שהוא היה ממוביליו, אבל בגלל סיבות כאלה ואחרות לא רצה ששמו יקשר לנושא ובחר לא לחתום ולהתפטר, דבר שגרר בסופו של דבר חתימה על-פי סעיף 52 העוקף את סמכות הממונה על ההגבלים העסקיים.
מעבר לים נהוגה שיטה אחרת הנקראת שיטת השלל, כל אימת שהשלטון מתחלף ונבחר נשיא חדש הוא מביא את אנשיו בהם הוא רוצה למשרות השלטון הנחשקות, אין ערעור על כך, לא יוצאים בזעקת שבר שהשחיתות מרימה ראש, הדמוקרטיה לא נפגעת הכל תקין.
נשאלת השאלה מה עדיף האם שלטון הפקידים כמו אצלנו, תוך שהם הופכים את השר הממונה לאימפוטנט שאינו יכול להגשים את חזונו או את דרכו, כי הפקיד חושב שהוא שומר הסף והוא יכול להכתיב לשר מה לעשות. או שמא שיטת השלל הנהוגה בארה"ב. והתשובה האולטימטיבית היא שמצבי קיצון אינם טובים, בדרך כלל עדיפה שיטת ביניים על פיה חוג מסוים וכמות מסוימת של דירקטורים מתמנים על-ידי השר, וכמות מסוימת על בסיס מקצועי בלבד.
בשום דרך אין לאפשר סמכות וטו של גורם כזה או אחר, וצריך למצוא גוף ערעור שבפניו יובא אישור של מועמד למשרה מסוימת שלא צלח, והגוף הזה יפסוק האם ניתן לאשר את המועמד או לפסלו. ניתן כמובן להוסיף נדבכים נוספים אולם גם אז תשמר לשר זכות הצעת מועמד שכל עוד עונה על הקריטריונים למשרה זו הוא יבחר, ולו בגלל שהוא מועמד השר. אנו חיים במדינה דמוקרטית עם מבנה שלטון מסוים ולא יכול להיות שהפקידים הם שיכתיבו מה יעשה.
