כמו אדים שהולכים ומתעבים במטמוניות הארץ, והיא צור ובזלת, ואינה חשה במה שמצטבר תחתיה, כך מתעבה והולכת אי-נחת ואוספת עוצמה מתחת לקליפתה של חוויות חיינו כאן, ואין רואה ואין מעלה עדיין על הדעת כי יום אחד, כמו שהצור והבזלת לא יעמדו בפני הלחץ הגואה של האדים, כן לא נעמוד כולנו בפני הלחץ המצטבר של אי-הנחת שאין לו מוצא אלא אם ייסדק את הקרקע עליה אנחנו עומדים.
היא לא ימין, היא שמאל, היא לא אמונות אדוקות ולא תעייה בלבירינט של ניהיליזם הזוחל במבוך, היא לא ביטחון, והיא לא שלום, היא לא יהודים ולא ערבים, היא לא דמוקרטיה נכה ולא שתלטנות פוליטית מנבכי האוטוקרטיה הבנלית. היא לא פערים ששום מוסר לא יכול להביט בהם בלי להימוג ולא נטיפים בודדים של עושר מופלג במערות הכלכלה שאינן מתייראות מלהתקין בתוכן תאורה מסנוורת. היא אי-נחת כוללת צבורה ההולכת ונהיית כואבת יותר ויותר מדי יום בשל פחד שמתחיל לשתק את ליבנו כי אנחנו בדרך לכישלון נורא, שימי הבשורה בעבורם קידשנו את כל היותנו כלים ואנחנו עושים את הזמן שאנו יוצרים בקוצר דעתנו לעננה שאין לה מחילה.
משהו נורא זה אי-נחת טוטאלי חרף אחיזת העיניים כי הכל הוא מאבק על ימין ועל שמאל, על דברי הימים ועל העתיד, על אמונה ועל חירויות חילוניות, על שילוב בקהיליית האומות ואו על עם בדד ישכון, על תקשורת נועזת או על תקשורת רתומה. מאבקים הם נשמת חייה של שלימות יצירתית. הם גורמים לעיתים חרדות. לעיתים תחושות של ניצחון מוקדם, של תבוסה חולפת. אבל מאבקים הם טובים. אויה לאומה שאינה מפרה עצמה במאבקים ומתנוונת על גדות מים עומדים. זה לא זה. זה אי-נחת הנובע מיום יום שעדיין נושם את החד-פעמיות של ישראל שבנינו אבל משום מה יש משהו נורא, משהו שאין בו חמצן של תקווה, שיוצר תחושה קשה של מחנק גובר. לא מגיע לנו. אנו עושים זה לזה משהו שאם לא נעצור לא ניוותר כאן לדעת אם נוכל לסלוח לעצמנו או אם גם בזה לא יהיה טעם עוד.
אי הנחת אינה של האחד בשל השני. אי-הנחת איננה של מחנות. אי-הנחת, מי לא יודה, היא נוכחות מתחת לאדמה הדקה עליה אנו דורכים כולנו יום יום ואם חלילה לא נעצור מלחולל אותה בעוונותינו, והיא תפרוץ, היא תכה בנו כולנו בלי הבחן...
זה סדר היום הקיומי הראשוני, בתוך כל סעיפי סדר היום הקיומי, זה סדר היום התובע תביעה נואשת להיות ראשון בכל הסעיפים.
