רזי ברקאי הסביר השבוע למשפחות השכולות שהוא מחבק אותן אבל לא חוזר בו. "אני לא יכול לעשות שקר בנפשי ולהגיד לכם שאני חוזר בי. השכול הוא שכול, גם כאן וגם מעבר לגדר. רגשות של הורים שכולים, כאן ושם, לא ניתנים למדידה. מי שרוצה לקחת את זה... כאילו אני משווה בין החיילים שלנו למחבלים שלהם ... עושה את
זה על אחריותו בלבד ומתוך מניעים רעי לב".
יש כאן הזדמנות נדירה שבה נחשפת האמת הפנימית של השמאל הישראלי.
הוא איננו משווה בין החיילים שלנו לרוצחים שלהם, אבל הוא בהחלט משווה בין ההורים של חיילינו לבין הורי הרוצחים. והוא באמת לא מבין מה רוצים ממנו.
לכאורה לפנינו זן של אנשים בעלי ראיית עולם מורכבת ולא פשטנית, ובעלי רגישות נפשית המאפשרת להם לחוש גם את כאבו של האחר. אז מה הבעיה?
מוות מפואר ברצוני להצביע על הכשלים הערכיים והמוסריים הטמונים ביסוד החשיבה הזאת.
הכשל הראשון הוא העיוות המוסרי. עם שעוסק בשטיפת מוח בלתי פוסקת של בניו ובמסגרתה מחנך אותם לראות בכלל תושבי ישראל מטרה לגיטימית לרצח, עם שמקדש את דרך "השהידים" השמחים למות ובלבד שיזרעו סביבם כמה שיותר הרג ודם, זהו עם שבוחר במוות כדרך חיים. לא פלא שאימהות העם הזה שמחות וצוהלות כשבניהם "זוכים" למות מוות מפואר שכזה. עם כזה ואימהות כאלו אינם ראויים לאמפטיה כלשהי על כאבם. השכול אצלם הוא בחירה זדונית ומודעת ולא כורח כואב שעמו יש להתמודד.
הכשל השני הוא הבלבול הערכי. השמאל בכל העולם וודאי בישראל מתהדר בראיית עולם מורכבת ורחבת אופקים, שלא כמו התפיסה "הפשטנית" של הימין. הבעיה היא שמרוב תחכום ומורכבות האנשים הללו איבדו את היכולת לזהות את הכיוונים על פני המפה. וכשאין כיוון מסתובבים בשטח במעגלים במקום לנווט אל היעד.
הטרור הרצחני הוא הרוע בהתגלמותו. ברוע נאבקים ללא פשרות עד להכחדתו. כל המשאבים הנפשיים והפיזיים של הטוב צריכים להיות ממוקדים בהכרעת הרוע. כך פעלו בנות הברית במלחמת העולם השנייה, וכך גם עלינו לפעול. ההתמקדות בשכול של הורי הרוצחים מסיטה את תשומת הלב למקומות הלא נכונים. גם לאייכמן הייתה משפחה כואבת שנשארה מאחור וכך גם לכל הנאצים שנידונו למוות במשפטי נירנברג, אבל איש לא עסק מעולם בסבלם כי היה ברור שהפוקוס הנכון הוא בהשמדת הרוע.
הפגנת רגשות באופן דומה ברקאי וחבריו לא עסקו מעולם בסבלם של בני משפחתו של ברוך גולדשטיין. להפך, התקשורת הייתה ממוקדת בנסיון לזהות את מקורות הפשע ולבדוק האם הסביבה אשמה בהחלטה לצאת ולרצוח. כשמגיעים לטרור הפלשתיני לעומת זאת ברקאי עסוק בהפגנת רגישות כלפי השכול של הורי הרוצחים.
אבל ברקאי הוא כאמור רק דוגמה מייצגת לשמאל הישראלי כולו. שמאל שאיבד את המצפן המוסרי שלו, ואיננו מסוגל להבחין בין הטובים לרעים, בין הרוצחים למתגוננים, בין עם שחזר למולדתו לאחר אלפיים שנות גלות ומפנה את כל משאביו בכדי לבנות ולהיבנות, לבין עם רצחני שמהרגע הראשון לא בחל בשום מעשי אכזריות ומפנה את כל משאביו בכדי להשחית ולהרוס (אף פעם לא לבנות).
מי שהקשיב אתמול ל
גלי צה"ל קיבל גם ביטוי בולט לבלבול המוסרי הזה כאשר לאחר דברי ההבהרה ולפני המעבר לענייני היום בחר ברקאי להשמיע את השיר "שחמט" של חנוך לוין. למי שלא מכיר, המסר של השיר הוא שמלחמות ושכול הם תמיד תוצאה של מאבק חסר פשר בין חיילים תמימים (שחורים ולבנים) המונהגים על-ידי שלטון מושחת המקריב אותם בזה אחר זה עד שהמלך והמלכה נותרים לבדם על הלוח.
כן כן, לפי תפיסת העולם של השמאל אין טובים ורעים במאבק הישראלי–פלשתיני ובעולם בכלל, ולכן מלחמות הן בהגדרה לא צודקות. ואם לא שמתם לב, זהו המסר שחיילי צה"ל מקבלים ישירות לווריד מדי יום בתחנה "שלהם".
