יש שתי שאלות הצצות מהשוואתו של
רזי ברקאי בין האם השכולה בישראל לבין אמו של הטרוריסט המת הערבי. בשאלה אחת עוסק כיום הציבור, וזו שאלת הפגיעה ברגשות הציבור בכלל ורגשות נפגעי הטרור בפרט, שאלה שלטעמי קיבלה תשובה מגומגמת ולא ראויה על-ידי מר ברקאי, והשאלה השנייה אשר ספק אם מר ברקאי עומת איתה היא שאלת האמת בפרסום, האם ההתייחסות של האם בישראל ושל החברה הישראלית לנופלים, דומה להתייחסות של החברה ערבית לטרוריסטים המתים.
ועל-מנת לענות על השאלה הזו ראוי להביט
בקישור שהוא מאוד מאוד אופייני לחברה הערבית, ותוכנו הוא לדעתי המניע העיקרי להצטרפות של צעירים תמימים לפעילות הטרוריסטית.
בני השאהיד "לא, אנחנו לא מעודדות אותם למות אנחנו מעודדות אותם לשאהדה למען המולדת ולמען אללה, איננו אומרות לאימהות השאהידים באנו לנחם אתכן אנו אומרות להן באנו לברך אותך על חתונת בנך. אנו מחלקים שתייה, ממתקים. השבח לאללה האבל שלנו הוא החתונה".
ובהמשך אימא ששולחת את בנה הטרוריסט למוות ואומרת "זה היום הטוב ביותר שלי", "הכבוד שנותנים לי ילדי החיים אינו כמו הכבוד שנותן לי בני השאהיד" וכיוצא בכל אלה.
ומכאן שדבריו של רזי בקראי אינם הזויים רק באזוני החברה היהודית, הם הזויים גם בעיניי אותן אימהות של אותם טרוריסטים המקיימות במותן את שמחת החתונה, בעוד האימהות בפרט והחברה בישראל בכלל אבלה אבל אמתי על נופליה.
משתי הסיבות גם יחד וכל אחת מהן לחוד, יש להגיע למסקנה אחת, אשר חבל שלא נתקבלה בזמן, היינו לפני שמר ברקאי התחיל לשדר בגלי צה"ל, שאין כל התאמה בין תחנה ממלכתית צבאית ובין העיתונאי מר ברקאי, וכולנו ניפרד ממנו לשלום. יש מספיק תחנות עם שדרים מאוד מאוד שנויים במחלוקת, משני עברי המפה הפוליטית, ואולי שם ימצא לעצמו מקום מתאים, ודאי שאין מקומו בערוץ ממלכתי על אחת כמה וכמה בגלי צה"ל.
