אני זוכר ראיון של רות דיין, אשתו של משה דיין, בו היא מספרת שהם לא נפרדו בגלל כל הבגידות שהיו לשתום העין, אלא בגלל שהיא הלכה לבקר אסירים פלשתינים והוא לא היה מוכן לכך.
דרכיהם נפרדו על מזבח האידאולוגיה שחצה ביניהם ולא על-רקע משפחתי. לנו זה נראה משונה. משונה כמו אלו שנפרדו בקיבוצים סביב הסוגיה האם סטאלין היה שמש העמים או לא. במיוחד שהיום אנחנו יודעים שאפילו ירח הוא לא היה.
אני מאלו ששמחים שהאידיאולוגיה מתה. מישהו פעם אמר לי שהמילה אידיאולוגיה, טומנת בחובה את המילים אי-דיאלוג. אי-שיח בין האנשים. היא קיר שמפריד ללא יכולת הבנה, הכלה, הקשבה ושיח אמיתי.
אבל הימים האלו מראים שאת האידיאולוגיה השארנו מאחור ובמקומה נשאבנו לוויכוח שבטי. מגובה באווירה טוקבקיסטית לפעמים. אפילו שלא פעם נדמה לנו שהכל פה נסוב סביב ויכוחים אידאולוגיים נוקבים, על כל נושא שבעולם. תרבות, חינוך, ערכים, דמוקרטיה, דת ומדינה וגבולות.
דו קרב האמת היא שמעט מאוד מהדיונים הנוקבים והמתלהמים כאן נסובים על אידיאולוגיה. הפכנו לשבטים מפוצלים ומפורדים שמנהלים ויכוחים באצטלה של ערכים, אך בתוכם אלו ויכוחים שבטיים. מי למחנה הזה ומי למחנה האחר. מה שייך למחנה שלי ומה למחנה הנגדי. זה לא השטחים, או הכיבוש, היהודית ודמוקרטית מול הדמוקרטית ויהודית. לא, זה כלל לא זה.
בשיח הזה ובחוקים הללו כל אחד נאחז בקרנות המזבח באמונות של המחנה שלו. פעם מפלגת העבודה האמינה בהתיישבות גם מעבר לקו הירוק. וכיום הדגל שלה הוא האמונה בפתרון שתי המדינות, אגב גם של הליכוד, לפחות בחלקו. ההבדלים הם מינוריים. כך בכל סוגיה כמעט. אבל בכל תחום כל שהוא הצדדים נפרסים לדו קרב משני צדי המתרס. גז, בנקים, שקיפות, תעסוקה, דיור ואיכות הסביבה,
רזי ברקאי ואראל סגל. מה שתכניס למכונת הווכחנות המחנאית הולך.
לא רק אצלנו. הרפובליקנים בעברם הרחוק היו אלו שבעד שחרור העבדים. אלו שנשאו את בשורת אמריקה הפתוחה והליברלית יותר. כיום הם נתפסים בדיוק להפך. מלחמה ושלום, סגירות ופתיחות הכל מסתדר על-פי השבט. כאן ושם.
ככה נראה השיח הציבורי שלנו שמלובה ברשתות החברתיות. כך נראית כל סוגיה שהיא. אז לפני שאתם ממהרים לחרוץ דעתכם בכל נושא שהוא תבדקו אם אתם נשטפים בזרם השבטי, המסתגר, המפחד מהאחר, או שזו סוגיה עקרונית, או לפחות הטיעונים משכנעים אתכם, לפני ההתגודדות האוטומטית השבטית. לפני החלוקה לימין, שמאל, מזרחי, אשכנזי, כיפה סרוגה, שחורה, או כיפת שמים.
והאמת והשלום אהבו.