דווקא ביום האהבה היומן שלי נותר חלק, ללא פגישות מתואמות, ללא ישיבות בויצ"ו העולמית - הארגון שאני פעילה בו או בפרויקט הציבורי שאני מכהנת כיו"ר מתנדבת. אפילו סידורים יום-יומיים בוצעו כבר יום קודם... אז מה עושים עם ולנטיין?
"טוב", הרהרתי לעצמי, "יש אינטרנט, יש פייסבוק, יש את הספר 'גדר חיה' שאני רוצה לסיים, יש את הפסנתר שמחכה שאפרוט עליו ואפילו את הכינור שמזמן לא חש את אצבעותיי על המיתרים... ויש גם את הסודוקו... אחד קשה במיוחד שצריך לפצח אותו. יש המון מה לעשות... אבל קודם כל צריך להתעדכן במה שקורה ביקום שאמור לחגוג את יום האהבה".
וכך התמקמתי על הבוקר ליד המחשב, ספל הקפה הראשון לידי והתחלתי לגלוש. "לפחות אתעדכן ביתר ריכוז על הנעשה בארצנו ביום חשוב זה", שכנעתי את עצמי, "הלוואי והיום יעבור ללא פיגועים. אלוהים, אנא ברוב חסדך רק לא ביום האהבה!"... הנייד לידי התחיל להתריע על החדשות דרך ה-ynet. אוטומטית פתחתי את הלינק והמילים ריצדו על המסך: 09:07 - חשד: 4 נערים תקפו קשישה בחיפה ושדדו אלפי שקלים מביתה. מספר שניות לאחר מכן: פעוטה נפגעה בינוני ואחיה קל לאחר שנגעו בחומר מסוכן. חשד לרצח. זוהתה גופת הצעירה שנמצאה ליד כפר קאסם. "ארץ נהדרת" גונתה על-ידי הרבנות הראשית...
לא מרנין ביותר לקרוא ביום האהבה חדשות עגומות כאלה... בהינף יד החלפתי ערוץ זה ועברתי למייל שלי. אולי קיבלתי ברכות? לא, עדיין לא. עדיין עם שביב תקווה גלשתי לפייסבוק, אולי שם? לא, גם לא שם. טוב, לפחות לא שומעים על פיגועים, עדיין לא... אבל רגע, צליל ה-ynet הודיע: יש פיגוע. תקוותי נמוגה. שני פלשתינים חמושים שניסו לחצות את הגדר בשומרון פתחו באש וחוסלו, התברר שהם בני 15. דיווח ראשוני - פיגוע דקירה סמוך לתלפיות בירושלים.
הנורא מכל הוא שכלל לא הופתעתי, שכן מה התחדש במציאות שלנו? ההבדל הוא שכאשר אני מנוטרלת מכל הפעילויות שלי, החדשות מגיעות בצרורות ולא טיפין טיפין, ואת זה קשה לעכל! "די! מספיק!" הרהרתי. "אולי כדאי להתנתק לחלוטין מכל אמצעי התקשורת, מהנייד, מהרדיו, מהטלוויזיה, מהפייסבוק. אבל לא, אי-אפשר, הרי אני חיה בתוך עמי, חייבת לדעת מה קורה".
ובכל זאת, החלטתי לעשות פסק זמן. רציתי להיראות במיטבי ביום האהבה. לפני שהספקתי להיכנס למקלחת, דפיקה בדלת, הפעמון לא עובד, ולרגע קיוויתי, אולי הגיע משלוח פרחים. פתחתי הדלת בהינף יד ונכנסה נטלוש שלי, העוזרת המקסימה שמגיעה פעם בשבועיים. שכחתי לגמרי, זה היום שלה. "שייצ'קה, ולנטיין, יום של אהבה היום. נו...כבר פרחים לבוא?"
"נטלוש שלי, את הפרח הראשון שלי היום", חיבקתי אותה ושמחתי על בואה. נטליה שלי צעירה ממני בעשרים שנה, "שמנה", לפי דבריה, מלאת חיים, צוחקת כל הזמן, מנקה תוך כדי שיחות אינסוף בנייד המחובר באוזנייה, רעמי צחוק מתגלגלים מתובלים בעברית עילגת. "נו טוב", היא סיננה, "הפרחים עוד לבוא". ואני, מצב רוחי עלה בכמה דרגות, קפצתי למקלחת, התאפרתי, ג'ינס עם חולצה אביבית, שכן השמש נתרמה בגדול ליום האהבה, חמים ונאה בחוץ, רציתי להיראות במיטבי ולו רק בשביל עצמי. אימצתי את המנטרה של אמי ז"ל, כשנראים טוב - מרגישים טוב.
כאשר נטלוש שלי עובדת, אין מקום לפסנתר, לכינור, לספר, קשה להתרכז כי היא הכוכב של הדירה למספר שעות. לכן, החלטתי לצאת להליכה בפארק הירקון הממוקם קרוב. הליכה בלו"ז שלי מותנית במזג האוויר. בקיץ כמעט וזה בלתי אפשרי, חם ולח, וגופי לא מותאם לעינוי מסוג זה. בחורף קר וגשום, לא בא בחשבון. אבל ביום חורפי נאה או באביב, כמו ביום האהבה, היה זה אידיאלי. נעלתי את מגפי "פאולה" שלי ויצאתי לשאוף אוויר צח תוך כדי הפעלת שרירי גופי.
צעדתי כמו גדולה, התענגתי על השמש החמימה, שטפתי עיניי בהשתקפות הטבע על המים, האזנתי לשירת הציפורים. התיישבתי לנוח קצת על הספסל והנה הנייד מצלצל. על הקו חברתי היקרה והטובה מזה שנים. "התגעגעתי אלייך, בואי ניפגש אחר-הצהריים לקפה, כן, אצל סליה ורביבה ברמת השרון". מצב רוחי קפץ ב-180 מעלות. "בוודאי, גם אני מתגעגעת, קבענו".
וכך בחמש אחר-הצהריים מצאתי עצמי בקפה המקסים ממתינה לחברתי שעוברת בשנים האחרונות מאבק קשה עם מחלת הסרטן בדרגה 4 והיא בינתיים מנצחת שלב אחר שלב. וכאשר אישה נפלאה זו, הצעירה ממני במספר שנים, מטלפנת ואומרת לי שהיא דאגה לי, שכן לא שוחחנו כשבועיים, ושהיא מתגעגעת, עבורי זה היה זר הפרחים הנפלא ביותר שיכולתי לקבל ביום האהבה.
טסתי לשם, עם שמחה אמיתית בלב. בילינו כשעתיים ולא שמנו לב לזמן שעבר. חברתי, למרות הסבל הגופני, האירה פנים, חייכה, התעניינה קודם כל בי, במעשיי, בחיי הרגשיים והמעשיים. חברתי זו נוגסת בחיים בחוזקה, באומץ, באופטימיות. ישבנו ובחנו זו את זו, האזנו אחת לשנייה, הקשבנו, חדרנו לבפנוכו ושאבנו אנרגיה משותפת. וחשבתי לעצמי על עוד כמה חברים קרובים שבריאותם רופפת והם נלחמים בגבורה, וחברתי שאלה לשלומם ולא הסתירה את דאגתה להם.
כמה סוגים של אהבה ישנם סוגים שונים של אהבה. בין שתינו האהבה קיימת ללא כחל ושרק, ללא סודות, ללא העמדת פנים. כל אחת מכירה את החולשות אך גם את החוזק הנפשי, את המשברים בחיי כל אחת ואת היכולת להתגבר עליהם באומץ. וגם חשבתי על עולמי הקטן שהוא "בסדר", ללא בעיות בריאות, עולם שאני בדרך כלל ממלאה אותו בהתנדבות לפעילויות חברתיות, בחוויות תרבותיות איכותיות, במפגשים משפחתיים חמים, בנחת מילדיי, נכדיי וחבריי האמיתיים. אלה הם הפרחים האמיתיים שלי. מי אני שאתלונן?
חזרתי מהפגישה כשהסוללות הרגשיות שלי מלאות. הייתי מוכנה להשלים את הערב עם כוס יין אדום ופלחי גבינה מלוחה עם הספר ביד. ולפני שסיימתי ללגום לא התאפקתי והצצתי לפייסבוק. היין חימם אותי והמשכתי לגלוש עוד קצת, ואבוי, תאונה קשה ליד לטרון. קצת לפני חצות הפייסבוק מגלה ארבעה שמות מתוך ששת ההרוגים. כאן החלטתי לפרוש ונכנסתי לחדר השינה. בהיותי במיטה הדלקתי את הרדיו. הקריין הודיע שעדיין לא הותר פרסום שמות ההרוגים. גיחכתי, הרי הפייסבוק מזמן גילה זאת ואף פרסם את תמונותיהם. אין תיאום בין הרשויות השונות?!
ואז, החלה התוכנית "הקשר ישראלי" עם אליהוא בן-און. תוכנית מעניינת כל כך. אני אוהבת לשמוע את הישראלים המוכשרים כל כך, החכמים, אלה שבנו להם קריירה נפלאה בתחום האקדמיה, הרפואה, המדעים, ההייטק, האמנות והמוזיקה. כולם מצליחים, בעלי קריירה נוסקת, הקימו משפחה ובית בעמק הסיליקון בסן פרנסיסקו, בלוס אנג'לס, בניו-יורק, באוסטרליה, בלונדון, בכל העולם...רק לא בארץ שלנו. עזבו עם הבטחה לחזור. עשרים ושלושים שנה עברו, והם שם, עדיין מתגעגעים לישראל. אי-אפשר לבוא בתלונות אליהם. הם חיים באווירה רגועה יותר, בפחות לחץ, עם שכר צודק שמאפשר לחיות ברווחה ובכבוד.
האזנתי לתוכנית כחצי שעה, מעניינת ומרגיזה כאחת, ושמחתי כאשר היא נקטעה לצליל המסרון בנייד. הפתיע אותי גבר אוהב שנבצר ממנו מסיבות שלא תלויות בו להיפגש איתי ועם ולנטיין או לשלוח אלי פרחים. הוא כתב לי מילות אהבה שכל אחת מהן היא שושנה, זר של שושנים וירטואליות. התרגשתי מאוד. וזה היה הרגע המתאים לעבור לדיסק של הכינור הרומנטי ולשקוע לתרדמה לקול הצלילים המתוקים של פרלמן בתקווה שאקום ליום חדש, שקט יותר.
וכן, שכחתי לספר, בהצצה האחרונה לפייסבוק, גיליתי שבכל זאת קיבלתי פרחים וירטואליים מחבר וירטואלי מפלורידה ליום האהבה. בעידן הטכנולוגי שבו אנו חיים, הפרחים הוירטואליים הם ערך מוסף.
נטלוש שלי, כבודי האבוד הוחזר לי!
