כל דאלים גבר

סוגיית חוק ההשעיה של חברי כנסת היא מורכבת מאוד. אכן, יש צורך בזהירות רבה ביותר לפני שפוגעים בחופש הפעולה ובחופש הביטוי של חברי כנסת. מצד שני, חובתה של דמוקרטיה להגן על עצמה מפני מי שמשתמשים בה-עצמה כדי לפגוע בה, ובמקרה שלנו – מפני מחוקקים התומכים במי שמבקשים להחריב את המדינה ולרצוח את אזרחיה. הנושא מסובך עוד יותר, משום שאין להתעלם מכך שבג"ץ מאפשר בצורה שיטתית לתומכי טרור להתמודד לכנסת. ואז נשאלת השאלה, האם אין זה ראוי שנבחרי הציבור – ולא שופטים ממונים – יוכלו להרחיק מקרבם את אותם מעודדי-רוצחים. מצד שני, קיים כמובן החשש מפוליטיזציה שתוביל לסתימת פיה של האופוזיציה. דומה שהפתרון יהיה מצוי באיזון: על מה ניתן יהיה להשעות, באיזו רוב ומה תהיה (אם בכלל) הביקורת השיפוטית על החלטה כזו. עד אז, כפי שאמר השבוע בצדק ראובן ריבלין, צריך להשתמש בחוקים שכבר קיימים. חוק העונשין אוסר במפורש עידוד טרור והזדהות איתו, וצריך להעמיד לדין את מי שעובר עליו – גם אם הוא חבר כנסת. ייתכן שתעלה כאן טענה לקיומה של חסינות מהותית שלא ניתן להסיר, אבל ניתן לקוות שבית המשפט יפעיל את השכל הישר וידחה טענה כזו. מה שברור הוא, שאין להשלים עם מציאות של כל דאלים גבר, בה חברי כנסת מרשים לעצמם לצפצף בגלוי על החוק בכלל ועל החמורים שבסעיפיו בפרט. המציאות הזו מתאפשרת בשל החשש המשתק שאוחז את מערכת האכיפה כאשר עליה להתמודד עם חברי כנסת עבריינים כאלה. אם המערכת לא תתנער ותתעשת, העבריינות הזו תלך ותחמיר והיא עלולה להגיע עד כדי מעשי בגידה של ממש.

אני לא יודע האם נהג האוטובוס חיים ביטון אחראי לתאונה הקשה השבוע בכביש 1. אני כן יודע, שלפחות נוסע אחד סיפר בדיעבד, כי הנהיגה של ביטון הייתה מסוכנת. כל מי שנוסע בתחבורה הציבורית, נתקל מדי פעם בנהגים כאלו: מהירות מופרזת, שיחות אין-סופיות בסלולרי, פטפוטים עם נוסעים ועוד מרעין בישין. הבעיה היא, שרובנו לא מעירים להם – בעיקר משום שאנחנו חוששים לספוג משבט לשונם לעיני כל יתר הנוסעים. התאונה השבוע צריכה ללמד אותנו, שאסור להיכנע לחשש מפני אלימות מילולית שכזאת. אסור לשתוק רק מתוך חשש שמא הנהג יפתח עלינו ג'ורה. מוטב שאולי רגשותינו וכבודנו ייפגעו, מאשר החשש שמא שגופנו ומשפחותינו ייפגעו. חוץ מזה, יש כתובת לטפל בנהגים סוררים: פניות הציבור במשרד התחבורה. זה אינטרנטי, מהיר ויעיל, וגם מטופל. בואו נחזור הביתה בשלום.

העבריין המורשע (פעמיים: בתקיפה ובהעסקת עובד זר) אלי טביב ממשיך להיות הבעלים של בית"ר ירושלים, וממשיך להלך אימים על כל מי שבסביבה: ההתאחדות לכדורגל, מינהלת הליגה והמשטרה. השבוע זה הצליח לו בצורה יוצאת מן הכלל: המשטרה קיצצה במחצית את מספר השוטרים שדרשה להציב במשחקה של בית"ר מול מכבי חיפה, והמינהלה הודיעה שתמליץ לבטל את עונשי הרדיוס. והכל – לאחר שטביב איים שקבוצתו לא תופיע לאותו משחק, שנגזר עליה לקיים בפתח תקוה. אני דווקא הייתי רוצה לראות את טביב מממש את איומו, ועוד יותר – את ההתאחדות עושה מה שהתקנון מחייב ומורידה את בית"ר לליגה הלאומית. ואם גם לא הייתה מופיעה – שתרד עוד ליגה ועוד ליגה, ומצידי שתיעלם לחלוטין. הקבוצה הזאת, שבעליה ומנהליה ומאמניה ואוהדיה מהווים מזה שנים מוקד לגזענות ושנאת ערבים, לבריונות ולאלימות, לא צריכה בכלל להתקיים משום שהיא מסמלת את ההפך הגמור מספורט. במקום זה, נכנעו לטביב.

עוד בנוגע לבית"ר ירושלים. לצד הקבוצה הזאת פועל ארגון פשיעה המתחזה לארגון אוהדים – לה-פמיליה. זוהי קבוצה עם היררכיה, עם אמצעים ועם מטרה ברורה: להטיל אימה על כל מי שלא מתיישר איתה. לפני המשחק עם מכבי חיפה, פרסם הארגון הזה קריאה חד-משמעית לחבריו להגיע לפתח תקוה ולפעול באלימות. גם זה עמד מן הסתם ברקע הכניעה לדרישותיו של טביב, שכמו כל בעלי בית"ר בשנים האחרונות – משתף פעולה עם לה-פמיליה, במידה זו או אחרת. אני לא מאמין שמשטרת ישראל אינה מסוגלת לאתר את הפושעים שעומדים בראש הארגון הזה. ליתר דיוק: אני בטוח שהיא יכולה אבל לא רוצה. למה? כי לא חסרות לה צרות ובעיות, אז למה להתעסק עם הכנופייה הזאת, שכבר הוכיחה שהיא שלוחת רסן, ומי יודע אם אין לה נשק חם. חברי הארגון הזה עברו מזמן לאלימות פיזית, ואם תימשך אוזלת היד הנוכחית – זה רק עניין של זמן עד שהם ירצחו מישהו.

גלעד ארדן ורוני אלשיך מדברים לא מעט על האנרכיה השוררת במגזר הערבי, והם צודקים. יש שם מאגרי נשק עצומים, יש שם בנייה בלתי חוקית שיכולה להקים עיר שלמה, יש שם חמולות שעושות כרצונן ברשויות מקומיות. בקיצור: אם יש מקום עליו ניתן לומר בפה מלא "כל דאלים גבר" – זה על חלקים לא מבוטלים במגזר הערבי. השאלה היא, האם ארדן ואלשיך מוכנים לעשות את הדרוש כדי לשנות את המציאות הזאת. זה אומר: השקעה ארוכת טווח בנוכחות מתמדת של המשטרה בלב היישובים הערביים, לצד מבצעים נקודתיים נחושים ובלתי פוסקים לטיפול במוקדי פשיעה ועבריינות. זה אומר: עמידה נחושה מול מי שינסו להתסיס את הרחוב ומול פוליטיקאים מכפישים שירצו לצבור נקודות. אם התשובה היא חיובית, עשויים השר והמפכ"ל הנוכחיים לחולל מהפך שקשה להפריז בחשיבותו.

גם במגזר החרדי יש מי שפועלים בשיטת "כל דאלים גבר", הן כלפי יריביהם מבית והן כלפי אויביהם מחוץ. דוגמה בולטת לכך היא בנושא הגיוס והאלימות המופעלת בזמן מעצרים של עריקים. בשבוע שעבר זה קרה באשדוד, כאשר חרדים תקפו צוות של המשטרה הצבאית שבא למלא משימה זו, עד כדי כך שהיה צריך להזעיק את המשטרה כדי שתחלץ את המ"צים. המהומות התפשטו להפגנות וחסימת דרכים באשדוד ומחוצה לה, אבל משה יעלון הבטיח שהדבר לא ימנע את המשך אכיפת החוק. זהו בדיוק המבחן: האם צה"ל ימשיך לבצע את המוטל עליו, או שיירתע מפני האלימות. האם הצבא שיודע לטפל במחבלים, יידע לטפל במתפרעים. האם החיילים שמפגינים נחישות מול מי שמסכנים את חייהם, יפגינו את אותה נחישות מול מי שמסכנים את שלטון החוק. ובעיקר: האם הדרג המדיני יבהיר שדין אחד לכל עריק ולכל מפר חוק, או שיירתע מפני בריונים הזוכים לגיבוי מצידם של מנהיגיהם.