רזי ברקאי טוב לשמאלנים

מפקד גלי צה"ל, נמושה מצויה, התקפל. הוא פשוט התיירא מן הצונאמי השמאלני שעמד להתרגש עליו. אבל המגמה כבר בפתח. רזי ברקאי לא אהב, בלשון המעטה, את הקיצוץ שביקשו לעשות בשעות השידור של תוכניתו המושמעת בפריים-טיים בגלי צה"ל - ולכן התגייסו הפלנגות של "מחנה השמאל" לעזרה. הם לא רצו לאבד עוד עמדת-כוח. במשך כעשרים שנה ניתנה לחבר שלהם במה שמעליה הוא יכול היה להשתלח באין מפריע. לבעוט בכל מה שלא היה מקובל עליו פוליטית. לרתום את השיח הציבורי לטובת עמדותיו. לנהוג במאזינים כמו בנתיניו. הוא אף פעם לא הסתיר את הנטייה שלו. אידיאות מסוימות עשו לו את זה. הן צפו בכל שאלה ושאלה שנשאלו מרואייניו. הוא נהג במשאב שניתן לו כאילו שמאומה לא יכול לקרות לו, ולכמותו, גם אם הם יפרו את כל כללי ההוגנות בשידור. מבחני נאותות אף פעם לא נערכו לו. בגלי צה"ל לא חשבו, אי-פעם, שהשיטה שהונהגה שם לקבלת "חברים" יש בה טעם לפגם. חברים הביאו חברים - והכל התנהל מבלי שמישהו יגיד לחבורת השמאלנים שהשתלטה על התחנה הצבאית שגסות התנהלותם עומדת בסתירה לכל נורמה של מינהל התקין. וכך יכול היה רזי ברקאי לעשות כאוות-נפשו באין מפגיע. באלה שהוא אהב, הוא נהג בשובה ונחת. הוא אף פעם לא נתן להם להתבלבל. הוא תמיד נחלץ לעזרה כשנולד הצורך בכך. לעומת זאת, כאשר עלה לשידור מישהו שעמד להשמיע זמירות שלא היו מקובלות עליו, כאלה שיכולות היו להראות שדעותיו-שלו הן קצת לא לעניין, ואני משתדל לומר זאת בעדינות, הכל התהפך על המרואיין. רזי ברקאי הפגין הרבה קוצר רוח - וגם קצת בוטות לא מנומסת. נבחרי הציבור שעלו לשידור אצלו השתדלו כל העת להפיס את דעתו. "הדון" התקשורתי פשוט לא אהב את אלה שחשבו אחרת. מי שלא ראו כמוהו את המציאות תמיד סיימו חבולים - ומושפלים. מפקדי התחנה, לדורותיהם, נהגו בו תמיד כאילו ששעות השידור של "האיש שלנו" בתחנה רשומות בטאבו על שמו. כל ניסיון לפגוע בהן, במשך השנים, עורר מיד את זעמם הקדוש של חבריו לדעה. הם פשוט לא היו רגילים שגם לצד האחר יש את היכולת לנווט תוכניות ברדיו או בטלוויזיה - וההבדל בין מראיין לבין מרואיין הוא בלתי נתפש. המראיין שולט באופיו של השידור מתחילתו ועד סופו. המרואיין יכול להיזרק מן השידור בכל רגע. תמיד אפשר לטמון לו מלכודת. שאלות מכשילות, הנשאלות בטון מתנשא, הן הפריבילגיה של המראיין. המרואיינים נבחרים בקפידה. גם למפיק התוכנית יש אג'נדה משלו שקרובה בהכרח לזאת של המראיין. אז עכשיו חלקת אלוהים הקטנה של רזי ברקאי כבר נמצאת בסכנת הכחדה - אבל כתבני-החצר של ה"מחנה" לא אמרו נואש. הם השמיעו קולות של קוזק נגזל - כדי להעמיד את כולנו על חומרת הפגיעה, כביכול, בחופש הביטוי. זה אף פעם לא קרה להם. הם התרגלו לכך, שהתוצאות שמתקבלות ביום הקלפי לא יכולות לפגוע בהם. שהם תמיד ישלטו בסדר היום התקשורתי. שאי-אפשר יהיה להחליף אותם. שאם הם לא עומדים לבחירה, אז אין כל דרך לנתק אותם מן המיקרופון גם אם המפלגה שבה הם תמכו בגלוי לא עברה את אחוז החסימה. כמה מהם אפילו העזו להצהיר בגלוי שהם תמכו במפלגות אנטי-ציוניות. אז הנה זה עומד לקרות. לא היום - ואולי גם לא מחר ; אבל זה יקרה. רזי ברקאי, יהיה הסנונית הראשונה - וטוב לדעת שזה יכול לקרות. גם לקול השפוי יש זכויות. לא כל החוכמה נמצאת בצד המטורלל של המפה הפוליטית. התהליך, אולי, לא יהיה קצר - אבל הוא כבר קורה. שנות החסד הארוכות שהיו לחבריו של רזי ברקאי עומדות לעבור מן העולם. וטוב שכך.