יחד עם הסתלקותו של אחרון ניצולי מחנה ההשמדה טרבלינקה, שמואל וילנברג, הלך לעולמו שריד שואה נוסף. השבוע (21.2.16) נפטר יעקב "ג'קיטו" מאסטרו, יליד שכונת ברון הירש בסלוניקי, ניצול אושוויץ.
סיפורו של ג'קיטו באושוויץ הוא מן הסיפורים הנדירים והמופלאים בתולדות השואה. מי שמכיר את פרטי קורותיו של הנער ג'קיטו באושוויץ יסכים לכך, שסיפורו עולה על כל דמיון.
בעוד שבאושוויץ התאמצו הגרמנים לרצוח יהודים לרוב ככל הניתן, אלפים רבים ביממה אחת, השתדל "ג'קיטו" לעשות את ההפך הגמור: להציל חיים. בתיחכום, פקחות, זריזות ובעיקר אומץ לב ותושייה, הצליח הנער, שטרם מלאו לו 16 שנים, לעשות את הבלתי-אפשרי: להציל חיים בממלכת המוות. על-פי הערכות זהירות, העניק "ג'קיטו" חיים לכ-100 יהודים, ואולי ליותר. פעמים רבות היה קרוב להיתפס בידי אנשי הס"ס - אך תמיד ניצל בנס ברגע האחרון.
הכל אפשרי תמורת שוחד "ג'קיטו" הוצב במחלקת העבודות, ה"ארבייטסאיינזאץ", בה חולקו האסירים לפלוגות העבודה השונות, ה"קומאנדוס". בחלק מהקומאנדוס הייתה תוחלת החיים קצרה מאוד, ובאחרים ניתן היה לשרוד למשך תקופה ממושכת יותר. חיש מהר קלט הנער מסלוניקי בחושיו המחודדים, כי ניתן לבצע בקלות יחסית ובלא להיתפס, שינויים בכרטיסו האישי של כל אסיר, ולשבצו בדרך זו בעבודות קלות יותר, קטלניות פחות. הוא החל "לזייף" את הכרטיסים האישיים ולמד לדעת, שהשיטה פועלת ויעילה.
בנצלו את היכרותו עם אסירים יהודים אחרים מיוצאי יוון ששירתו בקומנדו "קנדה" (איסוף חפצי הנרצחים), בו ניתן היה להשיג מכל טוב, הצליח "ג'קיטו" לטוות רשת של פעילות לשיחוד אנשי ס"ס הבכירים ביותר, כמו היינריך שוורץ, אוסוואלד קאדוּק ואפילו אוטו מוֹל, אימת המחנה.
יחסי תן-קח אלה שיצר ברוב פקחות, אפשרו לו לבקש מאנשי הס"ס להסכים להעברת אסירים מקומנדו אחד למשנהו, מבצע שסיכוייו ההתחלתיים היו קרובים לאפס. תמורת סיגריות איכותיות, כסף, אלכוהול ושיכר, הסכימו רובם לבקשותיו של הנער מסלוניקי, שלמד גרמנית בתקופת הכיבוש המוקדמת של יוון. שליטתו בשפה הגרמנית הייתה אוצר בלום בקשריו המורכבים עם אנשי הס"ס.
סייע גם למרד "ג'קיטו" הצליח כמעט תמיד, בזכות ביטחונו האישי המופגן, בקיאותו בגרמנית וגילו הצעיר. "אילו הייתי מבוגר יותר", אמר לי לא פעם, "ייתכן שלא הייתי מסתכן כפי שהסתכנתי". הוא הצליח אפילו לחלץ אסירים יהודים מאימת ה"ניסויים הרפואיים", וכך למשל עלה בידו לחלץ מה"רוויר" (בית-החולים של המחנה) אסיר יהודי מיוון, שהרופאים הגרמנים עמדו לבצע בו ניתוח סירוס. במקום זאת בוצע בו ניתוח להסרת התוספתן, שהרי פטור בלא כלום אי-אפשר.
בשני מקרים עלה בידו להוציא משורות ה"זונדרקומנדו" - עובדי תאי הגזים - שני אסירים יהודים. ל"ג'קיטו" היו גם קשרים עם תנועת המחתרת במחנה והוא תרם לה חומרי נפץ לצורך ביצוע מרד ה"זונדרקומנדו" ב-7 באוקטובר 1944.
הצלת היהודים הנועזת בידי "ג'קיטו", הנשמעת פנטסטית מלהיות ריאלית, מגובה בעדויות חיות של ניצולים רבים. רבים מהם חיו עימנו עד לאחרונה בארץ, אך הלכו לעולמם, ורק אחד מהם עדיין מהלך בקרבנו: נסים שמשי. ממאה ניצולים, צמחו אלפים - אלה הם בניהם, נכדיהם וניניהם של הניצולים, כך ש"ג'קיטו" יצר שרשרת אנושית שתימשך לעד, ולעולם לא תיפסק.
למרות מפעל ההצלה בלא-תקדים שיצר, "ג'קיטו" העדיף כל חייו לנהוג בצניעות, ולא להתפאר בסיפור ההצלה שלו מאושוויץ. רבים לא ידעו על אודותיהם, ואולי גם היום אינם יודעים.
צניעותו של ג'קיטו הייתה כה בולטת, ששנים רבות העדיף שלא לפרסם את סיפורו ושלא ליידע אחרים. גם כותב שורות אלה לא היה מודע לקיומו של מציל יהודים החי בקרבנו, עד ששמע את הסיפור לראשונה מפיו של אחד מניצוליו של "ג'קיטו", עובדיה ברוך.
זכר כל מבנה וכל אדם ג'קיטו הקפיד הקפדה יתרה על הדיוק ההיסטורי ועל האמינות ההיסטורית, ורצה לבסס כל פעילות הצלה על עדויותיהם ותיאוריהם של הניצולים על ידו, כדי שהם ידברו בשבחו - ולא פיו. וכך כותב עליו ברוך עובדיה, בספר "הו מאדרה":
"התחבקנו והתנשקנו לפרידה. הוא שתק, חייך ונעלם כלא היה. כשהסתלק, שוב עלו במוחי רגשי קנאה בז'קו, בביטחון העצמי המופגן שלו ובחופש התנועה שלו ברחבי המחנה. ז'קו, שבשכונת הברון הירש בסלוניקי היה בין מעריצי, ובצמא בלתי מרוסן הקשיב לסיפורי, הפך באושוויץ להיות קרש ההצלה שלי.
"ככל שהוכיח את עצמת מעמדו בפני, כך חשתי את אפסותי בפניו. מי אני ומה אני לעומת ז'קו, שברגע זה חיי תלויים בטוב לבו ובעיקר בפקחותו ובאומץ ליבו... לא אוכל להכחיש, כי תחילה קינאתי בז'קו על מעמדו הרם במחנה ובתנאי קיומו. אולם במהרה הבנתי שאני חסר את כישוריו לא רק בתחום הלשוני, אלא גם את רגישותו ואומץ לבו להסתכן בעזרה למען חבריו האסירים. במקום רגש קנאה, חשתי מעתה הערכה והערצה לז'קו מאסטרו".
זכרונו של "ג'קיטו" היה כמעיין המתגבר, צלול וחד כתער. הוא זכר בבהירות את שכונת הולדתו, על נופיה ואנשיה. הוא זכר את המסע לאושוויץ ב-15 במארס 1943 עם בני משפחתו, שרק מעטים מהם זכו להינצל. "ג'קיטו" זכר כל מבנה במחנה בו שהה עד לפינוי בינואר 1945, כל בית מלאכה, כל איש ס"ס, כל אסיר בו פגש, כל "קומנדו".
"ג'קיטו" הצליח להציל גם את אחת מאחיותיו, אסתר, בהעבירו אותה מבירקנאו לאושוויץ. היא עצמה המשיכה במסורת המשפחתית והצילה עשרות נשים יהודיות במחנה. ככל הנראה, טמונה הייתה הנטייה להצלה בגנים של משפחת מאסטרו.
השבוע נפרדנו מאיש אציל נפש, צנוע ונחבא אל הכלים, שהעם היהודי חייב לו תודה גדולה על מעשיו הנאצלים בלב הגיהנום. מה ש"ג'קיטו" עשם שם, צריך להקנות לו מקום של כבוד בפנתיאון הגבורה היהודית.
