בשבוע שעבר עימתנו את המנהיגות הכושלת שלנו עם האידיאל שעלה מפרשת השבוע "תצווה". בשבת זו קראנו את פרשת כִּי תִשָּׂא ובה נקלע משה רבינו להתפתחות שבה נחשפת מלוא עוצמתו המנהיגותית והרוחנית. היה זה בעקבות החטא המפורסם של עגל הזהב. כבר ארבעים יום שמשה נמצא בהר, שם לימד אותו הקב"ה את כל התורה. ביום הארבעים, לקראת שובו אל המחנה עם לוחות הברית, אומר לו הקב"ה (שמות ל"ב): ...לֶךְ-רֵד--כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. [ח] סָרוּ מַהֵר, מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם--עָשׂוּ לָהֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ, וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. והוא מוסיף בקשה: [י] וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל.
מופת של מנהיג בתגובה פותח משה בתחנונים לפני השם עד שהקב"ה מתרצה לו ומוותר על רעיון הכיליון. רק אחרי זה הוא יורד מן ההר ושם הוא מתמודד עם המציאות הקשה שהוא פוגש ומעניש את יוזמי המהלך המושחת. זה נמשך יום אחד בלבד: [ל] וַיְהִי, מִמָּחֳרָת, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה; וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל-ה', אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם. הוא אינו מסתפק בביטול הגזירה הקשה, הוא מבקש כפרה, שפירושה מחיקה מלאה של החטא: [לא] וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל-ה', וַיֹּאמַר: אָנָּא, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם, אֱלֹהֵי זָהָב. ועל זה הוא "שם את הראש שלו" [לב] וְעַתָּה, אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם-אַיִן--מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. ה' מגיב מִי אֲשֶׁר חָטָא-לִי, אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי. ואכן, [לה] וַיִּגֹּף ה', אֶת-הָעָם, עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת-הָעֵגֶל...
המיעוט מוביל את הרוב הפרשה דווקא מתחילה בנימה חיובית מאוד, נשיאת ראש של בני ישראל (פרק ל'): [יב] כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לִפְקֻדֵיהֶם... וממשיכה בהוראות בעניין עבודת הקודש במשכן ובמינוי האומנים שיעשו את המלאכה. בפשט נראה כי רק חלק קטן מאוד, ממש השתתף בחטא העגל. כי כאשר משה מצווה להרוג את החוטאים התוצאה היא: ...וַיִּפֹּל מִן-הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא, כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ. פחות ממחצית האחוז. אומנם אלה היו רק המשתתפים בגלוי, השותפים הסמויים מתו אחר כך במגפה שציטטנו בסוף הפיסקה הקודמת. ועדיין, ספק אם סך כל המשתתפים בחטא הזה הגיע לאחוז אחד מהעם. אבל מדוע כל העם נענש בהודעה: ...לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ, כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף אַתָּה--פֶּן-אֲכֶלְךָ, בַּדָּרֶךְ?
להצביע על הרוע מסתבר שהשתיקה שלהם אל מול המעשה הרע הפכה אותם לשותפים בעשייתו, שותפים עד כדי מחשבה על גזירת כליה ר"ל. מצאנו עוד כמה התייחסויות כאלה בתנ"ך ולא כאן המקום להאריך בהוכחת הרעיון. העובדה היא שככה זה עובד וזה היסוד למצווה המפורסמת (ויקרא י"ט, י"ז): ...הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. אומנם לפני זה כתוב: לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; ומזה לומדים גם כי ההוכחה צריכה להיות בדרכי נועם, אבל אין מנוס מהחובה להצביע על הרע כרע. ולו רק בדרך של דחייה, של הימנעות משיתוף פעולה עימו. לפי זה אפשר להבין שחטא העגל לא היה חד-פעמי, הוא חוזר על עצמו שוב ושוב. גם בימינו. כמובן, לא רק אצלנו, אבל אנחנו אלה שמובילים את העולם.
שפת שקר בכל העולם המערבי התפתחה שפה שקרית שעל-פי כלליה אסור באיסור חמור להצביע על רוע. אבל העולם המערבי פחות מעניין אותנו. אותנו מטרידה העובדה שאצלנו, רשויות השלטון בכל הרמות, משתפות פעולה עם ארגונים של רוע צרוף ואין לאן לברוח מההשפעה ההרסנית של מציאות זו. ההשפעה ההרסנית הזאת מתגלה שוב ושוב ואיש אינו מנסה לעצור זאת. כלומר, יש ניצנים של התייחסות נכונה לתופעה אבל במערכות השלטון זה רק בשוליים. כך קורה ששדר בכיר משווה את כאב השכול של אם עברייה שבנה נרצח בידי בני עוולה לשמחת השכול של אם ערבייה על שבנה בחר להיות שאהיד. במקרה הזה אומנם התעוררה מהומה, אבל רק מצד מי שנפגעו מדברי בלע אלו.
מעטפת הגנה אישית מכאן גם הסחף בדעות של המופקדים על בטחוננו, שבמקום לחתור להבסת הטרור הם מחפשים דרכים לרצות את המרצחים. זהו גם ההסבר לחוות הדעת שהעביר לממשלה קצין בכיר (מאוד) בדבר תהליך מדיני שרק הוא יבלום את הטרור. והוא נשאר בתפקידו כי הסחף התודעתי הזה היכה גם בממשלה. אז כאשר אין הבדל ערכי בין רע לטוב, כאשר אסור באיסור חמור להצביע על הרע כרע, כאשר הטוב מוכפש מנודה ונרדף, זה מבשר את הסוף. אומרים ש"לשקר אין רגליים" ולכן תמיד בסופו של דבר הוא נופל, הבעיה היא שבינתיים רבים וטובים נפגעים. ומכיוון שאין עוד תקווה לביטחון במערכת הקיימת, חייבים ליצור מעטפת הגנה אישית; מזוזות כשרות, לתת צדקה בכל יום, לקרוא תהלים.