מאחר שארגון "שוברים שתיקה" מתקשה לקושש תמיכה ציבורית ניכרת בישראל (לבד מאיי העידוד הצפויים שמספק לו השמאל הקיצוני, דוגמת
עיתון הארץ, סיעת מרצ והאולפן הפוסט-ציוני של
ירון לונדון), הוא נאלץ שוב לפנות לשדות זרים. שם בחו"ל, יוכל בקלות למכור את מרכולתו הקלוקלת, בתקווה להשחיר ככל האפשר את פניה של מדינת ישראל.
פרויקט ההשחרה שעל הפרק לא יתרחש כמו קודמיו בשווייץ, בגרמניה או במועצת זכויות האדם של האו"ם. אלא יבושל במה שארגוני השמאל קוראים "השטחים הכבושים", כשהמטרה היא להפיץ את התבשיל ברחבי העולם, לתפארת ה-BDS ושאר אוהביה של ישראל. שבוע ימים הוא כמובן פרק זמן די והותר כדי שהאורחים המכובדים יגיעו למסקנות מושלמות באשר לפתרון הרצוי לסכסוך הדמים הבלתי פתיר בן 100 השנים.
מדובר ביוזמה משותפת של ארגון "שוברים שתיקה", של חתן פרס נובל (2010) הסופר הפרואני, מריו ורגס יוסה ושל איילת ולדמן, אשתו של הסופר היהודי-אמריקני מייקל שייבון, להכין אוסף מסות ורשמים של סופרים מכל רחבי העולם, ש"במלאת 50 שנה לנוכחות הצבאית הישראלית ביהודה, שומרון ומזרח ירושלים" יבקרו בהם ויתרשמו מן המתרחש.
שמתם בוודאי לב לניסוח המסגיר: "50 שנה לנוכחות הצבאית הישראלית ביהודה, שומרון ומזרח ירושלים". מה זה? להיכן נעלמו כל ההתנחלויות האיומות שמכשילות את השלום? (ששרר בארץ לפני 1967, כפי שכולנו זוכרים, בגעגועים).
וחוץ מזה, הייתכן שחברי הנבחרת הנאורה של השמאל הישראלי לא שמעו מעודם על נוכחות יהודית ביהודה, שומרון וירושלים, הרבה-הרבה לפני 1967? האם שטיפת המוח של התעמולה הפלשתינית - הטוענת כי אין בכלל "עם יהודי" והפלשתינים נמצאים כאן אלפי שנים - מחקה אצלם כל זכר היסטורי לכך? או שמא מדובר בעוד "שתול" ימני-בוגדני, שהסתנן בעורמה לשורות "שוברים" ומפיץ את הניסוח האומלל הזה?!
תוכניתם של יוזמי הפרויקט היא להוציא לאור את אוסף הרשמים בספר, שייצא במקביל בישראל ובארה"ב, ביוני 2017. שמות האורחים-לרגע כמו גם שמות "נציגי ישראל" (בהמשך תבינו מדוע הושם תואר זה במרכאות), נכלל בכתבה מפרגנת שפורסמה ב-ynet על-ידי מרב יודילוביץ', הכתבת שנהגה לדווח על שמות האמנים שיחרימו את ישראל, אך נותרה למרבה הצער די מתוסכלת בתקופה האחרונה, בשל הידלדלות זרם המחרימים (איפה רוג'ר ווטרס כשצריכים אותו?).
לקראת האירוע החשוב (חיל החלוץ כבר נחת בישראל), גם ראיינה יודילוביץ' את אחד משני עורכי הספר המתוכנן, הסופר היהודי-אמריקני, מייקל שייבון. אם עוד היה למישהו ספק ביחס למגמת היזמים, די אם יקרא את דבריו של שייבון בראיון. הוא יקבל יותר מרמז עבה שמדובר במטרה פוליטית שסומנה מראש, ועתה רק שוקדים לאסוף את התחמושת המתאימה, כדי ליצור מצג שווא בכסות ספרותית בעלת ניחוח בינלאומי.
שייבון מספר על המפגש שהיה לאשתו (הישראלית) איילת ולדמן ב-2014 עם "חבריה האמיצים מ'שוברים שתיקה', שלאחרונה הפכו מטרה למתקפות ארסיות של הימין". למה? שייבון, העורך המיועד והאוביקטיבי של גיליון האישום המתוכנן נגד מדינת ישראל, מסביר: "הפרקטיקה של פרסום נרטיב כן של חיילים ישראלים שמתארים את חוויותיהם בגדה ובעזה היקשה על ממשלת נתניהו להנציח את הקמפיין השקרי שלהם".
מביתו בברקלי, קליפורניה, כבר פסק השופט שייבון כי מה שפירסם ארגון "שוברים שתיקה" כעדויות של חיילים בגדה ובעזה, הוא פרסום כן. הוא לא מתייחס לעדויות של חיילים ישראלים אחרים ששהו באותם מקומות, וסתרו את העדויות הקודמות. וכמובן שהוא גם איננו מתייחס כלל לסיבה שבעטיה למשל, הגיעו חיילים ישראלים לעזה (זה הרי עלול לקלקל את פרויקט ההכפשה).
מטרה פוליטית מסומנת מראש אם השופט הראשי כבר חרץ מראש את דינו, לשם מה יש צורך בפרויקט איסוף חומר בשטח, שבוודאי גם יצריך תקציב לא קטן? (מעניין מי ישלם?). ועדיין לא הזכרנו, מקצת מן ה"יועצים הבלתי תלויים" שגייס הפרויקט מקרב המילייה הספרותי בישראל ובשטחים. המדובר בסופרים
אסף גברון, ראג'ה שחאדה וניר ברעם.
במקרה, ממש במקרה, ניר ברעם מגיע מהקצה השמאלי של המפה. ראג'ה שחאדה אינו מוכר במיוחד לקוראים בישראל, לכן כדאי לספר עליו מעט, כדי שיובן איך הפרויקט הספרותי של "שוברים שתיקה", עובד עלינו בעיניים.
שחאדה הוא סופר ועו"ד פלשתיני המתגורר ברמאללה. הוא מייסדו של ארגון "אל-חאק", שבעבר ניסה לתבוע לדין את...ממשלת בריטניה על חלקה בפעולות צה"ל בעזה. ב-2008 פירסם ספר "Palestinian Walks", שעליו אמר שחאדה, בין היתר, כי "המתנחלים הם הנבלים העיקריים של סיפורי".
עם רקורד כזה נקל להבין מדוע דווקא הוא נבחר להשתתף בפרויקט. עכשיו גם נוכל לנחש מהיכן יגיעו ה"משפטנים" וה"אמנים" הישראלים, ואלה המסתתרים תחת שם הקוד "פעילים חברתיים" - שיספרו לעולם מה מתרחש בשטחים הכבושים.
רק הסופר אסף גברון (המתגורר לאחרונה בסן-דייגו שם הוא מרצה), היה הוגן דיו כדי להודות בראיון שנערך עימו, שהמשימה שהוטלה עליו מחייבת אותו להיות זהיר ביותר. "ברור שהצד הפוליטי של הספר ברור". כך אמר גברון - "ואני מזדהה עם הצד הפוליטי הזה. אבל לעתים ישנם אנשים שמושכים את הכיוון הזה רחוק מדי, ואני לא רוצה להגיע לשם".
זוהי גם הזדמנות למי שתהה בזמנו, איך עמדה לתפקד הוועדה לאיסוף עובדות על המצב בשטחים, שהקימה המועצה לזכויות האדם של האו"ם, לקבל הדגמה טרייה. בפועל צפוי ניסיון להעלות מסך עשן מורכב מקינות ידועות על זכויות אדם, דיכוי פלשתיני וחופש רמוס. מסך עשן שיחפה על העובדה שבעצם מדובר במשחק מכור.
ואם עדיין לא השתכנעתם ביחס לכוונותיו והשקפותיו של מייקל שייבון, הנה המשך הראיון, שבו הוא מקונן מרה על גורלם של הקדושים המעונים מ"שוברים שתיקה". אסור להחמיץ.
"כעת הדברים הגיעו לצומת קריטי". כך אומר שייבון. "כשממשלת הימין של נתניהו מאיימת על 'שוברים שתיקה', בתביעות על בגידה, ולחייב את חברי הארגון ללבוש תג מיוחד לבוגדים (כך!), כשהם מגיעים לכנסת לדון עם מחוקקי החוקים. יהודים מאיימים על יהודים אחרים בכליאה ואפילו במוות (כך!) באשמת כך שיביעו דעתם בקול".
"תג מיוחד לבוגדים"... כאזרח אמריקני, אפשר היה לצפות ממייקל שייבון שיידע כי ברבים מבתי המחוקקים במדינות (סטייטס) של ארה"ב, מחייב החוק את הלוביסטים השונים לשאת על בגדיהם תג מיוחד המציין את תפקידם. מעניין שבשום מדינה לא גייסו הלוביסטים האומללים - בדרך להוצאתם להורג - סופרים מהוללים כדי שישלפו מארסנל המסכנות את הטענה, כי מדובר בתג מיוחד ל"בוגדים".
נ.ב.: הערוץ השני סיפר לנו כי ראשוני האורחים של "שוברים שתיקה" ביקרו בחברון ונלקחו - אפשר לנחש מדוע - לסיור בקברו של ברוך גולדשטיין, שרצח 29 מתפללים מוסלמים בשנת 1994. אני סקרן לדעת, אם מארגני סיור הלימודים - שלטענתו של שייבון יביאו לכתיבת מאמרים "נטולי צביעות" - גם לקחו את האורחים הנכבדים לקבריהם של 67 יהודי חברון, שנטבחו בחברון בשנת 1929 והם אפילו לא היו ציונים.
או שבעיני "שוברים שתיקה" גם זה קמפיין שקרי של ממשלת ישראל?
