הדרך הבוטה ביותר להפגין פער בין תרבותי היא לעשות שימוש בהומור אתני מתוך כוונה לעלוב ב"אחר" ולהשפילו על היותו חלק מקבוצת מיעוט באוכלוסייה, השונה מקבוצת הרוב. קליפורד גירץ, האנתרופולוג, קבע שמה שמגבש בני אדם ל"קבוצה אתנית" הם, מצד אחד, גורמים אוביקטיביים, שיוכיים, שאין לנו שליטה עליהם - כגון, מוצא ותכונות ביולוגיות. לעומתם, קיימים גם גורמים נרכשים והם סובייקטיביים ההופכים בני אדם לקבוצה אתנית. לדוגמה - אוכלוסייה המתגוררת במיקום גאוגרפי מוגדר ויש לה "אבות מייסדים" משותפים, שפה, דת, מנהגים ודפוסי התנהגות משותפים. כל הנ"ל יוצרים קווי מיתאר לזהות אתנית.
מה שקורה בדרך כלל - עקב מלחמות, הגירה, מסחר וכיוצא באלה, או עקב הסקרנות הטבעית להכיר תרבויות אחרות - הוא מה שנקרא "פער בין-תרבותי" - שבחלקו הוא פער שבתפיסה. עקב השוואה עם ה"אחר" - שיכול להיות בקבוצת המיעוט או הרוב האתני - נוצרת הזהות האתנית הייחודית.
הומור אתני ואתנוצנטריות כדי להסביר מדוע הומור אתני פופולרי בעולם משתמשים חוקרים מתחום הפסיכולוגיה במושג "אתנוצנטריות". הגדרה קלאסית של המושג אתנוצנטריות מתייחסת לפרספקטיבה של חברי קבוצה בעלי זהות אתנית משותפת. חברי הקבוצה רואים עצמם במוקד וכל היתר נחותים יחסית אליהם. בני הקבוצה מטפחים גאווה עצמית, מתגאים בעליונותם היחסית ומאדירים את עצמם לעומת ה"אחר" הנחות.
אחת הטענות הקיצוניות שהועלתה במחקרים על אתנוצנטריות אומרת שדימוי סטריאוטיפי שמדביקים ל"אחר" הוא דרך תת-הכרתית להצדיק את העוינות שמרגישים כלפי אחרים. עוינות הצומחת מתוך אתנוצנטריות.
אפטה (Apte), אנתרופולוג של הומור בחברות קדומות ועכשוויות, גילה שכל עמדה קבוצתית הכרוכה בהאדרה עצמית ושנאת אחרים, בסטריאוטיפיזציה ובדעות קדומות מקורה באתנוצנטריות. אם תרבויות אחרות נחשבות כנחותות בעיני הרי זה מעלה את ערך הדימוי העצמי שלי. דעה קדומה שאימצנו מחזקת אתנוצנטריזם, כפי ששלילת הערכים התרבותיים של אחרים מטפחת הערכה עצמית ותחושות של עליונות.
ציטוט מהכתבה דלעיל ימחיש מהי פגיעה באתנוצנטריות ומה מחזק אותה ומעלה את הדימוי העצמי שלנו:
את בדיחת
דוד לוי סיפרה מתוך כאב בתו, חברת הכנסת אורלי לוי-אבקסיס, בראיון טלוויזיה לפני כמה שבועות... אבל היא עצמה השתמשה באותם אמצעים כדי להשפיל ערבים. נציגת '
ישראל ביתנו' ... לוי-אבקסיס, לא תבחין כמובן בקשר בין הגזענות הטראומטית כלפי אביה לגזענות הזאת (נגד ערבים, תה), שגם מפלגתה שותפה בכירה לה.
מה שנחשב גכזענות בעיניה של לוי-אבקסיס הוא הומור אתני הלועג לסטריאוטיפ המרוקאי ותו לא.
הומור אתני בנוי על סטריאוטיפים כל סוגי המגעים בין התרבויות מייצרים דעות, אמונות ועמדות מגובשות לגבי ה"אחר". "דימויים" של ה"אחר" - סטריאוטיפים - הם הבסיס ל"הומור אתני".
סטריאוטיפ מכיל אספקט תרבותי חזק. בני האדם בונים לעצמם תמונה מנטלית של סביבתם כדי להתמצא בה. מתרחש תהליך פסיכולוגי בו נוצר הסטריאוטיפ. יש בו יסודות חיוביים - הוא מאפשר התמצאות קלה במרחב התרבותי והחברתי - אבל גם יסודות שליליים. התוכן העובדתי שבו מאוד מעוות שכן הוא מבוסס בעיקר על תפיסות והכללות. יתרה מכך, סטריאוטיפ בנוי בדרך כלל על אמיתות שאיש אינו רוצה להתווכח איתן ולכן הוא שורד גם כאשר האדם לומד שבעצם הדברים שונים ממה שסיפרו לו.
סטריאוטיפים שאותם מאמצת קבוצה בעלת זהות אתנית מוגדרת, הם אבני יסוד להומור האתני מכיוון שהם מהווים הנחות יסוד הדרושות לשם יצירת הומור אפקטיבי - הומור המבוסס על רעיון מובן שאין צורך להתאמץ כדי לעכלו.
גם אם לא כולם שותפים לתפיסה הסטריאוטיפית כלפי קבוצות היעד. יש כאלו שפשוט נהנים מהומור אתני. גם כאשר אדם לא מקבל סטריאוטיפ מסוים, הוא יקבל אותו באופן זמני כדי ליהנות מההומור.
הומור אתני לא חייב להיות פוגעני באופן כללי הומור אתני עונה על צורך אנושי לשחרר תוקפנות. זאת גישה שואבת מהתיאוריה הפסיכו-פונקציונלית של פרויד על בדיחות.
אבל הפונקציה הסוציולוגית החשובה ביותר של הומור אתני היא פיקוח על הסולידריות הקבוצתית וגם ניהול קונפליקט בין קבוצות. כאמצעי לפיקוח חברתי, ההומור האתני נותן ביטוי ישיר או עקיף למאפיינים סוציו תרבותיים של הקבוצה, מעודד זהות אתנית חזקה ודימוי עצמי חיובי של בני הקבוצה, ומאידך עשוי לשלול על-ידי לעג את מי שאינו קונפורמי לנורמות תרבותיות קיימות או מי שמכחיש זהותו האתנית כדי להשיג רווח אישי.
האם בהומור אתני יש כללים של "מותר" ו"אסור"? - אין "מותר" ו"אסור". הדרך הבוטה ביותר להפגין פער בין תרבותי היא כאשר עושים שימוש בהומור אתני כדי לפגוע בקבוצת מיעוט. בישראל, פער בין תרבותי בין קבוצת הרוב וקבוצות מיעוט היה והינו עדיין מקור לחוסר הבנה ומתח, למרות שמדובר בהבדלים שבתפיסות בעיקר. והשלב הבא בנסיבות המתאימות, יהיה הומור אתני פוגעני.
להלן דוגמה להומור פוגעני מתוך הכתבה דלעיל, "פרענקים וערבושים", שמציגה את הבדיחה הבאה: דוד לוי הולך עם אשתו ובנם. הילד נופל לבור. לוי שואל את אשתו: 'נוציא אותו, או שנביא אחר?"
ציטוט מתוך אותה כתבה ידגים את הסטריאוטיפ העומד בבסיס ההומור הפוגעני, המסר זהה:
פרענקים וערבושים מתייחסים בזלזול לחיי ילדיהם. השכול שלהם הוא לא השכול שלנו. אנחנו מקדשים את החיים ("טוב למות בעד ארצנו"), והם מקדשים את המוות. להם לא אכפת שילדיהם מתים, יש להם הרבה; הם לא בני אדם כמותנו. את מה שסיפרו לנו אז על המזרחים מספרים עכשיו על הערבים — "מרוקאי סכין", או "מוות לערבים" — והדה-הומניזציה לעולם נשארת. משה יעלון,
גלעד ארדן ו
רוני אלשיך אומרים שאי-אפשר להשוות בין השכול שלנו לזה של הפלשתינים, ו
נפתלי בנט אומר שהם שולחים את ילדיהם למות בעבור בצע כסף ... ההתנשאות השפלה של השרים כלפי רגשות ההורים הללו מכוונת כמובן לליבוי היצרים הכי נבזיים בחברה הישראלית. אם אינם בני אדם כמונו, כי אז מותר לנו, בני העם הנבחר, לעולל להם הכל. ראו אותנו, כמה קדושים ונעלים חיינו; ראו אותם, הפראים, כמה נחותים הם.
"עכשיו", ממשיכה הכתבה, "מספרים את הבדיחות מהסוג דלעיל גם שר הביטחון, שר החינוך, השר לביטחון פנים וגם המפכ"ל החדש.
כי עכשיו זה מותר. כי עכשיו מספרים אותן על ערבים (תה.)".
ללמדך שבחלוף השנים משתנים קווי המיתאר של סטריאוטיפ קבוצת המיעוט. פעם היו אלה מרוקאים - פרענקים. כעת אלו הם הערבים - ערבושים. ואף-על-פי-כן גם בעיתות של מתח תוך תרבותי יש סיכוי ליישר קו; לשנות תפיסות בין תרבותיות.
בזאת גדולתה של שלישיית הבידור "הגשש החיוור".
יש גם הומור אתני שפוי - להקת "הגשש החיוור" מה עושה קומיקאי ב"פורום ציבורי?" - אחת הטכניקות היא לשאול כמה משתתפים ממוצא מסוים יושבים באולם. כך הוא יודע ממה עליו להימנע כדי לא להעליב קבוצה גדולה בקהל. טכניקה נוספת היא על דרך של "הומור עצמי" והקטנת פרופיל הקבוצה החברתית שאליה שייך הקומיקאי. מיד בתחילת הערב הקומיקאי מזהה בקהל צופים ממוצא אתני זהה לשלו ומספר בדיחות המשפילות אותם במובן התרבותי והחברתי. רק אחר כך הוא מרשה לעצמו לעסוק בהומור אתני על קבוצות אחרות.
אי-אפשר לסיים רשימה על הומור אתני/גזעני מבלי להתייחס ללהקת הגשש החיוור. הלהקה, ששמה הולך לפניה עד עצם היום הזה, שאבה מהבדלים בין תרבותיים באוכלוסייה הישראלית את נושאי הבידור. ההומור שלהם האיר פנים לכל. הוא אפשר לכל אחת ואחד לצחוק לפחות על מישהו. כדי להיות פופולריים - נמנעו הגששים מנושאי אקטואליה ופוליטיקה.
המופיעים היו גברים בלבד. הם הצליחו לצחוק מתוך טוב-לב על כל קבוצה חברתית. זאת על-אף שהשתמשו בצורה מוגזמת בתנועות, הבעות פנים, תלבושת והיגוי של קבוצות אתניות. מחברי המערכונים של הגשש החיוור היו יוצאי תרבויות שונות בישראל - בעיקר אשכנזים וספרדים. הם דאגו להעשיר את המערכונים בתכנים עלילתיים מוכרים לכולם ולהתבסס על סמלים, גיבורים וטקסטים פופולריים כגון התנ"ך. כל זאת בכדי לאחד את הצופים ולהאיר פנים לקהל בכללותו.
