המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג) מופקדת על הכרה בתארים, פתיחת אוניברסיטאות וכיוצ"ב. חבריה ממונים מקרב אנשי האקדמיה, והיא הוקמה כדי לאפשר ניהול אקדמי בלי התערבות פוליטית. ייתכן שהמועצה קצת מיושנת, ייתכן שהיא בזבזנית בהוצאותיה, וייתכן שהיא לא הכי יעילה בעבודתה, אבל בסופו של יום האקדמיה הישראלית איננה מהגרועות בעולם. יש לה איכות והישגים בינלאומיים, גם בזכות עבודת המועצה הזו, שהרחיקה עד היום את הפוליטיקאים מהאקדמיה.
שר החינוך
נפתלי בנט רק נכנס לתפקידו כיו"ר המועצה (החוק קובע ששר החינוך הוא תמיד היו"ר) והחליט להדיח את סגניתו, פרופ'
חגית מסר-ירון מאוניברסיטת תל אביב, ולמנות במקומה את ד"ר רבקה ודמני-שאומן ממכללת סמינר הקיבוצים. זו הייתה החלטה תמוהה למדי, מאחר שמצופה שבראש המל"ג יכהנו בכירי מדעני ישראל ומצופה שמי שמנהל את המל"ג (סגן היו"ר הוא המנהל אותה בפועל, ולא השר) יהיה פרופ' בעל מעמד אקדמי בכיר, מה שייתן לו יכולת לנהל ולהתנגד ללחצים פוליטיים. מינוי דמות בינונית (במעמדה האקדמי) ממכללה בינונית, ובצורה המעידה שמדובר במינוי סקטוריאלי-פוליטי, היה יריקה בפני האקדמיה. אלא שבנט קיבל לזה רוב בתוך המועצה (רואים מה היתרון של פוליטיקאי משופשף?...), שרוב חבריה הצביעו בעד ההדחה והמינוי החדש, וכך יצא שהאקדמיה ירקה בעצמה בפניה שלה.
באקדמיה עבר זעזוע מהמעשה ושישה חברים מהמל"ג, שראוי להזכירם כאן בשמם - פרופ' משה מאור ופרופ' חיה קלכהיים מהאוניברסיטה העברית, פרופ' חגית מסר-ירון ופרופ' פאדיה נאסר אבו-אלוהיג'א מאוניברסיטת תל אביב, פרופ' אלי זדוב ממכון ויצמן ופרופ' יהודית גל-עזר מהאוניברסיטה הפתוחה - הודיעו על התפטרותם מהמועצה. שר החינוך לא התרגש מהם, והודיע כי הוא פשוט ימנה חברים חדשים במקומם.
כאשר שישה אנשי אקדמיה בכירים ממוסדות מובילים כמו אוניברסיטת ירושלים, תל אביב ומכון ויצמן מתפטרים כמחאה, ובמועצה להשכלה גבוהה של מדינת ישראל נותרות רק דמויות מאוניברסיטאות כמו בר-אילן, אריאל ובאר שבע (עם כל הכבוד להן ובלי להעליב), וממכללות כמו קריית אונו, שנקר, עזריאל או מכללת אורט בראודה (כנ"ל), יש עדיין מועצה להשכלה, אבל ספק כמה גבוהה וכמה איכותית. כי בעולם האקדמי זו לא שאלה של רוב ומיעוט או הצבעות. זה עולם של איכויות, ומבלעדי המוסדות האקדמיים המובילים (והם מוכרים כך גם בעולם) זו לעולם לא תהיה מועצה בעלת עמוד-שידרה אקדמי זקוף שתוכל להתנגד להכתבות פוליטיות או ללחצים. כי עם כל הכבוד לבנט ולכל שרי החינוך הקודמים, מה שעושה את האקדמיה הישראלית זה לא מה שהם נואמים, מתככים ומבשלים בוועדות, אלא מה שעושים כרגע מאות חוקרים אלמונים במעבדות של מכון ויצמן ואוניברסיטות ירושלים ותל אביב.
המתפטרים צוינו כאן בשמותיהם, כי נדיר בימינו למצוא במגזר הציבורי אנשים שמתפטרים מעמדות שררה כמחאה על עצם השחתת המערכת. השישייה הזו עשתה זאת, וכל אחד מאנשיה ראוי לכבוד על כך. מה שמעורר דאגה, זו שתיקתם של שאר החברים במועצה, אותם נציגים של המכללות שהפכו בעצם ל"יסמנים" לרצונות השר, אולי בתקווה לקידום הסדרים בעתיד לטובת המכללות ומוסדותיהם. במיוחד מדאיגה שתיקתם והישארותם במועצה של שני נציגי הסטודנטים, ירדן בן יוסף וגלעד ארדיטי. אפשר להבין מדוע ראש התוכנית ל"מורשת ישראל" מאוניברסיטת אריאל נשאר בשמחה במועצה הנכבשת על-ידי שר שמעוניין בהתנחלות ובקידום אוניברסיטה בשטחים. זה מובן וטבעי. כמו שמובן מדוע נציגי בר-אילן די מאושרים כשר חובש-כיפה מ
הבית היהודי לוקח פיקוד במועצה ומדיח את האחרים. אבל לגמרי לא מובן מדוע שני נציגי הסטודנטים, אחד מהם בעצמו יו"ר התאחדות הסטודנטים, ממשיכים להתפטם מהכיבוד בישיבות, ואינם קמים והולכים הביתה כמחאה על כך שאיש פוליטי משתלט על ניהול המערכת האקדמית. וכי באמת יהיה להם מה לומר או לעשות בעתיד במסגרת מועצה כזו?
וזה אולי מה שצריך להדאיג אותנו יותר מכל. לא מה שבנט עושה או יעשה למערכת האקדמית (כי היא תדע להתגונן מפניו, תנוח דעתכם), אלא דווקא זה שמי שמייצגים לכאורה את הדור הבא של החברה הישראלית, עשויים מחומרים המעוררים שאלה אם יש בכלל למען מה להיאבק. אם אלה הם נציגי הסטודנטים ודור העתיד, אז יכול להיות שמיותר להיאבק על מועצה להשכלה גבוהה ואיכות אקדמית. מהתנהגותם של נציגי הסטודנטים נראה שהם לא מחפשים שום השכלה גבוהה. הם באו בסך-הכל כדי לקבל תעודה ותואר, ואת זה, כידוע, מקבלים ביתר קלות במכללות. וכך יצא, מהחיבור בין בנט לסטודנטים והמכללות, שמעכשיו השכלה גבוהה בישראל זה כשמכון ויצמן בחוץ וסמינר הקיבוצים בראש. אז בהצלחה, ושיהיה לכם מדע מרתק.