שלוש סטירות לחי

יהודה וינשטייו הוא שהוביל את החקירה בפרשת הרפז, שכידוע הסתיימה בכך שהאדם היחיד שיועמד לדין הוא בועז הרפז. עם זה אין לי בעיה. מטרתה של חקירה היא לגלות את האמת, לא ליצור סרט נע של כתבי אישום. כן יש לי בעיה עם הכתם שהטיל על מנדלבליט. לדעת וינשטיין, היו שתי בעיות בהתנהגותו של הפצ"ר דאז. האחת: הוא לא אמר מיד לגבי אשכנזי לדווח שמסמך הרפז מצוי ברשותו, אלא ביקש לישון על זה לילה ונתן לו את ההנחיה למחרת בבוקר. השנייה: היו סתירות בגרסתו לגבי השיחות שניהל באותם ימים. על זה נוהלה החקירה הפלילית נגדו. בא בג"ץ ואומר: קשקוש. לדעת ג'ובראן, מנדלבליט עשה את הדבר הנכון כאשר ביקש לחשוב כמה שעות ולא שלף מהמותן (כלשונו). לדעת סולברג, אפילו אם מנדלבליט טעה - הרי שלמחרת בבוקר הוא תיקן את הטעות. על זה להרוס שירות ציבורי מסור של עשרות שנים? ממש לא, קובעים השופטים. ולגבי הגרסאות הסותרות מזכיר עמית, שמדובר בחקירה שהתנהלה אחרי ארבע שנים ושגרסתו של מנדלבליט לא נבדקה עד תומה; ובכלל, לא בטוח שהיה מקום לנהל נגדו חקירה שולית שכזאת. בשולי הדברים: מעניינת הסלטה שביצע וינשטיין. תחילה הוא דרש מהממשלה לדון בכשירותו של מנדלבליט לתפקיד מזכיר הממשלה, ואחרי חצי שנה קבע שאין מניעה למנותו ליועץ המשפטי. בכך, מעיר ג'ובראן, הוא הכשיר את כהונתו של מנדלבליט בתפקיד הקודם. יהיו שיאמרו: יושר אינטלקטואלי ובחינת כל מקרה לגופו. יהיו שיאמרו: רצון למצוא חן בעיני היועץ הבא, שיכול לפתוח כמה וכמה תיבות פנדורה.

אומ"ץ והתנועה לאיכות השלטון לא חויבו בהוצאות על עתירותיהן - בדרך כלל בג"ץ לא מחייב עותרים ציבוריים בהוצאות - אבל הדחייה של טענותיהן היא נחרצת וגורפת. למעשה השופטים אומרים לשתי התנועות: אל תמציאו לנו חוקים וכללים. ועדת גרוניס שגתה כאשר הציעה רק מועמד אחד? לא נכון. איילת שקד חרגה מסמכותה כאשר לא ביקשה עוד מועמדים? לא נכון. הממשלה הייתה צריכה לדרוש עוד מועמדים? לא נכון. שקד פעלה משיקולים זרים? לא נכון. מנדלבליט היה חייב בצינון בין תפקיד מזכיר הממשלה לבין תפקיד היועץ המשפטי? לא נכון. אי-אפשר להסתפק בהסדר ניגוד עניינים? לא נכון. נפל פגם בהתנהלותו של מנדלבליט בפרשת הרפז? לא נכון. לא הייתה אפילו טענה אחת של אומ"ץ (באמצעות יובל יועז) ושל התנועה (באמצעות אליעד שרגא) שקיבלה תמיכה כלשהי מבג"ץ. זה לא שהיה משהו בטענות, אבל משקלן לא הצדיק התערבות. רק בשוליים, משהו קטן: היה עדיף ששקד תיפגש עם כל חברי הוועדה ולא עם אחדים מביניהם. זהו. כל השאר היה תקין לגמרי. ההערה המעניינת ביותר שייכת לסולברג: אנחנו לא מחפשים מלאכים לתפקידים ציבוריים אלא בני אדם. אם נדקדק כחוט השערה עם כל עובד ציבור - נשתק אותם מפחד הביקורת. אם נקפיד על כל כתם בכל מועמד - לא יהיו מועמדים ראויים. כדאי מאוד שהעותרים למיניהם יפנימו את פסק הדין בכלל ואת הפסקאות הללו בפרט.

אומ"ץ והתנועה לאיכות השלטון ניסו להיבנות, לפחות ברמיזה, מכך שאשר גרוניס היה החבר היחיד בוועדת האיתור שהתנגד למינויו של מנדלבליט. גרוניס סבר שיש צורך בצינון בין תפקיד מזכיר הממשלה לתפקיד היועץ המשפטי, ושתי העמותות קרצו לשופטים: תראו מה חשב מי שהיה הבוס שלכם עד לפני שנה. זה לא עבד. לכל אורך הנימוקים, אין אפילו התייחסות אחת למעמד מיוחד כלשהו שהיה כביכול לגרוניס בוועדה. להפך. ג'ובראן אומר, שדווקא העובדה שגרוניס סבר שצריך צינון ויתר חברי הוועדה לא סברו כך, מלמדת שהתנהל בה דיון מעמיק בשאלה זו. הוא גם לא נפל מהכסא מכך ששקד נפגשה בארבע עיניים עם חלק מחברי הוועדה ולא עם גרוניס: מוטב היה שהפגישות יהיו עם כולם, העיר, אך חברי הוועדה הם אנשים מכובדים ומהימנים, וחזקה עליהם שלא היה בפגישות משהו בלתי תקין. לזכותם של גרוניס והשופטים שכיהנו לצידו יש לומר, שמעולם לא הייתה לאיש מהם בעיה בכך שהנשיא יהיה במיעוט. זה בלט מאוד בעתירות נגד כהונתם של ראשי הערים שנחשדו בפלילים: שמונה שופטים חשבו שיש להדיח אותם, גרוניס היה היחיד שסבר שיש להמתין לבחירות. הנשיא לא ראה פחיתות כבוד בהימצאותו במיעוט, השופטים האחרים לא ראו בעיה לחלוק עליו בסוגיה מרכזית. ספק אם זה היה יכול לקרות אצל אהרן ברק ודורית ביניש.