העולם שבו אנו חיים מלא בהגדרות ובתיוגים. על-פי הלבוש, העבודה ואפילו סוג המוזיקה המועדפת אנו כבר בטוחים שיש לנו את כל המידע על מי שעומד מולנו; אם רק יבקשו גם נצליח למלא דוח מפורט על תחומי העניין, השאיפות והכישרונות שלו.
בפרשת השבוע "ויקהל", אנו קוראים על סיום הקמת המשכן, פרויקט ארוך ומורכב שאיגד סביבו את כל העם שנרתמו בצורה מופלאה להגשמת המשימה. שני "מנהלי העבודה" שהיו אחראים על הכל היו בצלאל בן אורי משבט יהודה ואהליאב בן אחיסמך משבט דן. שבט יהודה היה השבט המוביל והמרכזי מבין י"ב השבטים, שבט המלכות, ואילו שבט דן היה השבט הקטן שנדחק מעט הצידה. הבחירה בשניהם לא הייתה מקרית.
ישנם מקומות בהם התעודות וההישגים לא משנים שום דבר, הרושם החיצוני לא משפיע, בוחנים את האדם לעומק בזכות מי שהוא ומה שהוא. כזה היה המשכן, שאיחד סביבו את כל שבטי ישראל, קטן כגדול. מגמה זו אף המשיכה לאורך הדורות בשלושת הרגלים בהם המוני בית ישראל עלו ביחד לירושלים, ועמדו זה לצד זה, שווה בשווה, מול גילוי השכינה האדיר. כך יכלו גם הפשוטים להתרומם מעל שגרת חייהם, וה"מוצלחים" הצליחו להתייחס לעצמם לא רק דרך ה"פוזה".
גם הבית צריך להיות מקום שכזה, נקי וסטרילי לגמרי מכל סוג של "פוזה" או התייחסות חיצונית. לא לחינם בחרנו בבן/בת הזוג להיות השותף הבלעדי לחיינו; זה בזכות מה שהוא באמת, עמוק בפנים. גם אם נקלעים לתקופות פחות זוהרות בחברה, בעבודה ואפילו בבית - בזוגיות או בחינוך הילדים - עלינו להישמר מכל משמר ולא לתת לרושם החיצוני להשפיע עלינו, לצלול פנימה ולדלות אוצרות.