כאשר נעצר ניר גלילי בחודש שעבר בחשד למעורבות בעבירות מס בעשרות מיליוני שקלים, אסרה השופטת
ג'ויה סקפה-שפירא לפרסם את שמו. אבל כאשר ביקש כלכליסט להסיר את האיסור, נענתה לו סקפה-שפירא. המיוחד במקרה הזה: הנימוק ששימש לאיסור הפרסום, היה גם זה שהביא לביטולו. על השלכות הרוחב של מצב זה נעמוד בהמשך.
תחילה נחזור על מה שאמרנו שוב ושוב, ולא נתעייף מלומר: איסורי הפרסום הללו נוגדים את החוק, את הפסיקה ואת ההיגיון. החוק קובע שעקרון-העל הוא פומביות הדיון. הפסיקה קובעת שעל החשוד להוכיח נזק יוצא דופן כדי להביא לאיסור פרסום שמו. ההיגיון קובע שכל מי שרוצה/צריך לדעת - ממילא יודע, ודאי בתקשורת המודרנית.
במקרה של גלילי, לו מיוחסות העבירות מהתקופה בה היה מנכ"ל ש.שלמה החזקות, הנימוק לאיסור הפרסום היה שכיום הוא מנכ"ל סונול, והפרסום עלול לגרום נזק בלתי הפיך לחברה - במיוחד לנוכח העובדה שמתקיימים מגעים למכירתה.
כעת שימו לב מה היו הנימוקים של כלכליסט בבקשה להסרת האיסור (בלשונה של השופטת המחוזית
נאוה בן-אור, אשר דחתה את ערעורו של גלילי): "לחברת סונול, אשר העורר משמש כמנכ"לה, נגיעה לציבור הרחב בהיותה מפעילה של חלק ניכר מתחנות הדלק בישראל. מדובר בחברה הנשלטת על-ידי קבוצת עזריאלי, הנסחרת בבורסה... דווקא לאור מעמדו הבכיר של העורר בקבוצת ש.שלמה בעת ביצוע המעשים הנחקרים ולאור התפקיד שהוא ממלא היום, כמו גם לאור העובדה ששמותיהם של שאר החשודים פורסמו, אין הצדקה לאיסור פרסום".
כאשר קיבלה סקפה-שפירא את הבקשה היא ציינה, בין היתר, כי אכן עלול להיגרם לסונול נזק עד כדי ביטול העסקה למכירתה. אולם (שוב בלשונה של בן-אור), "החשדות הנדונים מתייחסים להיבטים לאופן בו מילא העורר את תפקידו כמנכ"ל קבוצת ש.שלמה אחזקות, והנה גם היום ממלא העורר תפקיד דומה בחברת סונול. מכאן שיש עניין רב בחשיפת דבר קיומם של החשדות נגדו לכלל הציבור ואף לרוכשים הפוטנציאליים של חברת סונול, הזכאים לכך שמלוא המידע הרלוונטי ייחשף לפניהם".
נניח בצד את העובדה, שסקפה-שפירא הפכה את היוצרות ודנה בעניין הציבורי כעילה לפרסום, במקום בנזק לגלילי כעילה למניעתו. נניח בצד את העובדה שהיא דנה בחוזק הראיות לכאורה נגדו - שיקול שאינו מופיע ולו ברמז בחוק. העיקר לענייננו כאן, שהנימוק לאיסור הפרסום - העובדה שגלילי הוא מנכ"ל סונול - הפך בדיוק לנימוק להתרתו.
מה זה מלמד אותנו? - עד כמה חשוב שהתקשורת תהיה מיוצגת מלכתחילה בדיונים על איסורי פרסום. אחזור גם כאן על דבר שנאמר ועוד ייאמר: עצם הטלת איסור הפרסום בלא נוכחות התקשורת, מהווה הפרה בוטה של זכויות היסוד ל
חופש הביטוי ולחופש העיסוק, שנעשה בלי שהנפגע אומר אפילו מילה אחת. המקרה של גלילי מלמד, לצד זאת, שגם מבחינה מעשית - השתתפות התקשורת בדיונים אלו יכולה להביא לקבלת החלטות נכונות יותר.
עובדה: סקפה-שפירא קיבלה תחילה במלואה את הטענה שסונול תיפגע מן הפרסום. אבל כאשר בא כלכליסט והציג בפניה את מלוא העובדות - חברת-בת של חברה בורסאית שלציבור יש בה עניין רב - ההחלטה התהפכה ב-180 מעלות. אפשר היה לחסוך את הפגיעה המיותרת בזכות הציבור לדעת ואת הדיונים הנוספים, אילו מישהו היה מציג לסקפה-שפירא את העובדות הללו כבר בדיון המקורי. הגיע הזמן שייצוג התקשורת בדיונים אלו יהפוך לנוהל קבע מחייב.
