ברצוני להקדיש הפעם את הטור לתיאטרון הקאמרי. וזאת משום שלאחרונה קראתי באחד העיתונים [כמדומני
עיתון הארץ], כי שני מנהלי התיאטרון, נעם סמל, מנהלה האדמיניסטרטיבי, ועמרי ניצן, מנהלה האמנותי, יושבים על כיסאם ובתפקידם, רבע מאה שנים ויותר, ואינם חושבים לפנותו בקרוב. והטענה הייתה לא מפני שאינם טובים במילוי תפקידם, אלא שהם צוברים כוח אדיר. כוח למה? שאלתי את עצמי, הרי שני מנהלים נפלאים אלה דואגים להצלחת התיאטרון, שזכה בפרס התיאטרון הישראלי הטוב ביותר בשנת 2005, לשיבוץ שחקנים מוכשרים לתפקידם ולפריצת דרך לשחקנים צעירים בהצגות התיאטרון המגוונות. עניין, שמצעיד את השחקנים הצעירים קדימה, ויוצר דור המשך לתיאטרון הקאמרי.
לשבחו של התיאטרון יאמר, כי התיאטרון יוצר איזון נפלא בין מחזאות ישראלית לבין מחזאות קלאסית ובינלאומית וכן בין מחזה לבין מחזמר [סיפור הפרוורים, שיער ועוד].
התיאטרון מאפשר כניסת כותבים חדשים,
גדי ענבר באח יקר, שבי גבינזון בחולה אהבה בשיכון ג', נאווה סמל ועוד, בצד מחזאים ותיקים כיהושע סובול בגטו, עדנה מזי"א בפושעים החדשים, וחנוך לווין בכולם רוצים לחיות.
נקודה נוספת היא העובדה שהקאמרי מאפשר לשחקניו הבעת מלוא כישוריהם, ולא רק במשחק, אלא גם בשירה ובבימוי. כך לדוגמה השחקן
איתי טיראן, לורנס האוליבייה הישראלי, השולח ידיו בבימוי ובשירה [אופרה בגרוש], מחזמר מאת ברטולט ברכט וקורט ויילד, או
עמוס תמם העושה תפקיד במחזמר קזבלן ותפקיד דרמטי רציני ביותר במחזה כבוד אבוד, מאת איאד אקטר.
מגוחך מאוד הרעיון שהשרה
מירי רגב, בכנס התרבות האחרון, שהתקיים לפני ימים אחדים, העלתה רעיון לאיחוד התיאטראות הגדולים בישראל. וזאת כנראה על-מנת לחסוך כסף, או חלילה להמעיט בהשפעתם הייחודית של כל אחד מהם. למותר לציין את תרומתו של תיאטרון הקאמרי מייסודו של
יוסף מילוא, ואת הפיכתו לתיאטרון עירוני בשנת 1958 בהנהלת בכירי השחקנים שיסדו אותו.
חנה מרון,
אורנה פורת, יוסי ידין,
בתיה לנצט ואברהם בן-יוסף. אליהם הצטרף אחר-כך מנכ"ל מבחוץ, יעקוב אגמון. נדמה לי, כי אין תל אביבי, שוחר תרבות, עוסק בתרבות, שאינו מזדהה עם תיאטרון הקאמרי, השועט, שוצף, חי ותוסס [ראה ההצגה האחרונה של
דרור קרן: על האש ובבימויו].
יהודים רעים הקאמרי הוא תיאטרון שעושה שיתופי פעולה רבים עם תיאטראות אחרים. לדוגמה, המחזה הנודע ל
טנסי ויליאמס, בבימויו של אילן רונן, במאי הבית של הבימה אף פר גינט להנריק איבסן, בשיתוף עם רינה ירושלמי, ואנסבל עיתים ליד הקאמרי.
כמבקרת קבועה של תיאטרון הקאמרי אביא שתי הצגות מטלטלות שהרשימו אותי במיוחד. האחת היא ההצגה הכבוד האבוד, מאת איאד אקטר, מחזאי פקיסטאני, בתרגומו של
קובי מידן, ובביומו של
כפיר אזולאי. המחזה מספר על עורך דין צעיר ניו-יורקי, ממוצא מוסלמי, שותף במשרד עורך דין יהודי. הזמן הוא לאחר נפילת מגדלי התאומים בניו-יורק. המחזה חושף זהויות שונות, ומדבר על יחסים מורכבים בין יהודים ומוסלמים בעת הזאת בניו-יורק. העיר המערבית ביותר והליבראלית ביותר, בה חיים אוכלוסיות רבות ושונות. מדובר כאן לא רק על איסלאם קיצוני, כי אם גם על התכחשות לתרבות, למקורות ולזהות. המחזה קרוב מאוד לחיינו כאן בארץ, ולאירועי הטרור איתם אנו חיים בד-בבד. כאמור עמוס תמם בדמות אמיר עושה תפקיד נהדר.
המחזה האחר אותו ארצה להזכיר הוא יהודים רעים מאת ג'ושוע הרמון, עיבוד עברי רבקה משולח, ובימוי עמרי ניצן. זה ערב תיאטרוני מובהק, בו מלוהקים ארבעה שחקנים, שכל אחד מהם הוא טיפוס מייצג לאופי, לביטוי, להשקפת עולם ולהתנהגות כלפי האחר. השלושה הם בני אותה משפחה, בני דודים שבאו להלווית סבם האהוד, ניצול שואה. נספחת אליהם היא גויה, של אחד האחים, שאינה מבינה לאיזו סיטואציה מוזרה היא נקלעה עם בן-זוגה, לאחר שהללו חזרו מבלוי משותף מסקי. המשפחה מתכנסת בדירה ניו-יורקית קטנה, ומתכוננת לשבעה על המת. הקונפליקט האמיתי מתגלה כשמתחיל הריב על הירושה הקטנה, אך הסימבולית והחשובה, שרשרת ותליון חי עליה, שסבא הצליח להבריח ממחנה המוות, כשהוא מחביאו תחת הלשון. בתליון זה קידש סבא את סבתא, כי לא היה בידו סכום כסף מספיק כדי לקנות לה טבעת. כל השלושה חושבים בדרך זו או אחרת שלהם מגיע התליון הנכסף בשל היותם יהודים טובים, ממשיכי השושלת היהודית, אך אינם מבינים את הכלל הראשון באהבת האחר, בוויתור, ובקבלתו.
